עבודה רגשית

נסעתי באוטובוס "דן" וישבתי במושב שבנוי לבן-אדם+תיק/סל/שקית, אך אנשים טועים לחשוב שהוא בנוי לשני אנשים. התיישב לידי (ובצמוד אליי, כמובן) גבר. אפשר לנחש שהוא חשב שהוא רזה מספיק כדי להתיישב שם, אך אני לא ממש בנויה לאינטימיות עם זרים, אז אמרתי שהמושב הזה הוא לבן-אדם אחד ולא שניים וממילא אני תיכף יורדת אז קמתי. ה"תיכף" הזה לקח שלוש תחנות שבהן תהיתי איך מהטרדה (האיש הזה ישב צמוד אליי, אי אפשר להתבלבל בזה, אין שם מקום לישיבה לא צמודה) שהבנתי תוך כדי שהיא קרתה יצא שאני מוותרת וכמעט מתנצלת על זה שהוא התבלבל. כמובן שאמרתי לעצמי שהוא בטח לא התכוון, וזו לא הטרדה באמת, סתם אי הבנה של המרחב, ושכמובן כגבר הוא בטוח שהמרחב שלו ולכן הגיוני עבורי שקמתי ולכן הגיוני שהוא לא התנצל.

לתהליך הזה, שאני בטוחה שמוכר לחלק מקוראות המעטות של הבלוג הזה, קוראים "עבודה רגשית". מונח חדש בשדות הפמיניזם, שעוזר לי להבין הרבה סיטואציות. המונח הזה, למשל, מתייחס לעבודה רגשית שלא מקבלים עליה כסף (unpaid emotional labor). נגיד, בנוסף למילוי דלק, האדם שעובד בתחנת הדלק גם מוצא את עצמו מכיל צרחות של לקוח, שבא מעוצבן והחליט להוציא הכל על ממלא הדלק, כי אפשר. כבר אפשר למצוא שימוש במונח הזה ביחס למערכות יחסים זוגיות הטרונורמטיביות, למשל בטור הזה מהאפינגטון פוסט (שימו לב למה שהכותבת, שהיא מטפלת זוגית, כותבת על עצמה), או ביוטיובים:

המונח "עבודה רגשית" גם מתאים למערכת היחסים שלצערי נאלצתי לפתח עם הגבר שהתיישב בצמוד אליי באוטובוס, אני ויתרתי על מקומי ובראש גם הסברתי לעצמי למה הגיוני שהוא יתנהג בגסות רוח ולא יתנצל, במקום פשוט לעמת אותו עם זה שאין מקום לשבת. אני עבדתי רגשית במקומו, כדי לא לפגוע ברגשותיו (כלומר בגבריותו ותחושת השליטה שלו במרחב). כנראה שזה משהו שאני תמיד מניחה שאני אמורה לעשות, למרות שנים של תרגול פמיניזם מודע. כדי שהוא לא יצטרך לעבוד על הרגשות שלו ויחלים מהפגיעה הקשה שתיגרם לו מזה שאפנה את תשומת ליבו שאין מקום לשבת לידי למרות שהוא חשב שיש, אני פוגעת בעצמי ומספרת לעצמי סיפור כדי שכל זה יהיה הגיוני לחלוטין. אני מקווה שאצליח לגרום לעצמי להתפטר מעבודה רגשית (לפחות כזו שאני עושה באופן אוטומטי) בקרוב.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | תגובה אחת

על התנועה

לאחרונה מתחזקת תופעה מפחידה ביותר, תופעה שאני פוגשת על בסיס יום-יומי, ולפעמים כמה פעמים ביום. נהיגה ורכיבה שלא לפי החוק, ובטח שלא לפי כללי זהירות בסיסיים. תחושתי היא שמשטרת התנועה בקריסה, ושהאופניים החשמליים בתל-אביב פרצו חסם של הפקרות בשמירה על החוק והבטיחות גם אצל רוכבי אופניים רגילים, אצל רוכבי אופנועים וקטנועים ואפילו אצל נהגי מכוניות.

אתמול רכב על המדרכה מישהו מולי על אופנוע. כשעשיתי לו תנועה של "מה הקטע" ומעט חסמתי את הנתיב שלו, נבח עליי "מה מה". היום ברחוב ראשי בתל-אביב מישהו נסע במהירות שבבירור עברה את המהירות המותרת ואם משהו היה משתבש על הכביש הוא לא היה מספיק לעצור. הלכתי ברחוב צר וחד סטרי היום בשכונה אחרת (שגם אין בו ממש מדרכות מסודרות), ומישהו הרכיב את הבן שלו על האופנוע ונסע *מהר*. לפני שני לילות שני רוכבי אופנוע עשו תחרות מהירות ברחוב שלי, רחוב דו סתרי רגיל ולא ראשי. רוכבי אופניים רגילים וחשמליים לא חושבים בכלל לפני שהם נוסעים על המדרכה, גם במקומות שבהם יש שבילי אופניים, וחושבים שמותר להם להיות שם.

באופן כללי, אופניים הם יצור כלאיים מבחינת היחס של אנשים אליהם. בין רכב להולך רגל, הם רוקדים על שתי החתונות: נוסעים על הכביש כשנוח, רוכבים על המדרכה כשנוח. ורוכבים על הכביש נגש כיוון התנועה. ושומעים מוזיקה תוך כדי רכיבה. ומדברים בסלולרי תוך כדי רכיבה. אני מפחדת לצאת לרכוב עם הכלבה שלי. בעקבות אי הבהירות של האופניים גם אופניים חשמליים רוקדים בחוצפתם על שתי החתונות, תוך כדי נסיעה מהירה ומסוכנת.חוץ מלאנשים שמתקשים בהליכה אני כרגע מתייחסת אליהם כאל רוע לא הכרחי שהופך את ההליכה שלי על מדרכות תל-אביב למלחמת הישרדות יומיומית. וזה עוד לפני שדיברנו על המוזיקה הממש חזקה שחלקים משמיעים בדרכם לדרוס את הכלבה שלי.

ולסיום, האופנוע שנסע מולי על המדרכה באמת היה חצוף ואלים, אך הוא לא היה הראשון שראיתי בשכונה שלי ובטח שלא האחרון. יש שיגידו: הם שליחים, זאת הפרנסה שלהם, הם חייבים להגיע הזמן. תגובתי: לא כל רוכב הוא שליח, וגם אם כן, זה לא תירוץ למעבר על החוק וסיכון ברור ומיידי לאנשים אחרים.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים | תגובה אחת

למה ללמוד שפה

בעבר כתבתי כאן על רמות שונות של ידיעת שפה ועל תסכול מסוים במציאת מקום ללמוד בו ערבית. עכשיו נראה לי ששאלת לימוד הערבית מורכבת יותר, ולא רק בגלל שמדובר בעצם בלכל הפחות שלושה סוגי שפה ושימושים: קלאסית, ספרותית ומדוברת. ישנו מחקר חדש (שלא קראתי) שעוסק בשאלת לימודי הערבית בבתי ספר יהודיים בארץ, אבל אני מתייחסת לשאלה קצת אחרת: לימוד  ע"י מבוגרים, הסיבות שהם רואים ללימוד שפה נוספת, והסיבות שגורמות להם להתמיד בלימוד. בכתבה מאת ניר חסון שהתפרסמה לפני מספר חודשים ב"הארץ" צוטט ד"ר אנואר בן בדיס, מורה לערבית:

"יש שלושה סוגים של תלמידים יהודים שמבקשים ללמוד ערבית …אנשים שבאים במגע יומיומי עם ערבים ומחפשים תקשורת יותר קלה ולא אגרסיבית; אנשים שיש להם ייסורי מצפון. אבל הם לא בהכרח לומדים, חשוב להם להגיד שהם לומדים; ויש תלמידים שבאים ללמוד ערבית מפחד. הם לומדים כדי להפסיק לפחד מערבים. למשל מתנחלים שרוצים להרגיש בטוחים בבית שלהם"

בעצם, נראה לי שיש שלוש סיבות עיקריות ללמוד שפה. הסיבה הראשונה היא כורח, והיא קיימת בעיקר אצל מהגרים (בשלב שאחרי ההגירה). הסיבה השנייה היא רצון או רגש ספציפי, למשל עבודה בתחום מסוים, פחד או "תקשורת קלה יותר" כהגדרתו של בן בדיס. הסיבה השלישית היא סקרנות, לשפה עצמה או למשהו שקשור אליה (נגיד ספרות או קולנוע). יכול להיות שיש עוד סיבות, אבל קשה לי לדמיין איך מניע פחות חזק רגשית מוביל להשקעה המטורפת וההתמדה הנדרשות ללימוד שפה.

בלימודי ערבית בקרב יהודים הנושא מורכב מכל מיני זויות, ואחת מהן היא שגם אם יש צורך חזק או רצון חזק ללימוד השפה (שמן הסתם מקלים בבחירת מקום הלימוד ותכנית הלימוד), קיים לצידם גם אנטי חזק, שמושרש בתרבות הישראלית-יהודית כלפי השפה העברית וצליליה. האנטי הזה קיים, כך נראה לי, גם אצל אנשים שלא מעוניינים בו כלל וכלל. זה אומר שלהתמודדות עם קשיים אובייקטיביים שקיימים בלימוד של כל שפה (ובמקרה זה כוללת גם אלף-בית חדש) נוספת התמודדות עם שלל הקונוטציות שמביאות להתרחקות מן השפה, דובריה ודוברותיה. אולי מודעות לאנטי הזה עשויה להקל על הלומדים.

הנה שיר שבקע השבוע מכיתה באוניברסיטה:

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , , | תגובה אחת

מחשבות לא מחייבות על שלום

מנויי "הארץ" קיבלו לא מזמן מוסף נוסף ביום שישי: טורים שנכתבו לכבוד ועידת השלום של "הארץ". ניסיתי לקרוא חלק מהטורים, אבל ויתרתי די מהר כי זה היה משעמם. זה מה שמוזר: איך יכול להיות שנושא טעון כל-כך משעמם אותי? זה גם נושא שלא נידון הרבה בתקשורת שאני חשופה אליה, כנראה כי כולם ויתרו. אולי הפצעים מההתנתקות ומרצח רבין עוד מכאיבים ולכן אי אפשר לדבר על הנושא הזה בכלל? מוזר. אולי הרבה אנשים חושבים ששלום אינו נושא מעניין מספיק, חשוב מספיק או אפשרי, ולכן צריך וחשוב לדבר על  המצב הכלכלי, התנהלות הפלסטינים, הממשלה, הכיבוש והיומיום הלא בטוח במזרח התיכון.

בניסיון לארגן את מחשבותיי בנושא פניתי אל ויקיפדיה בעברית. שם נכתב כי "שלום הוא מצב של יחס דיפלומטי בין מדינות והוא הניגוד של מצב המלחמה." אם מתחילים עם ההגדרה הזאת, אז ברור שבשביל שלום צריך שתי מדינות ובגלל שפלסטין אינה מדינה, לא יכול להיות עימה שלום. אוקיי. על זה אנסה לכתוב בעתיד בנפרד. השאלה הבאה שלי: מהי מדיניות משרד החוץ בנוגע לניסיון לקשור קשרי שלום עם מדינות שאין למדינת ישראל יחסי שלום עימן (אינן פלסטין)? מהי מדיניות המפלגות השונות בנושא הזה? האם במצע של המפלגות השונות יש התייחסות ליחסי חוץ? ואם אין, מדוע?

אמשיך בשאלותיי: איך יודעים למדוד תפקוד של שר/ת חוץ? מה התפקיד של משרד החוץ של מדינת ישראל? במה התפקיד דומה למשרד חוץ במדינות אחרות? במה הוא שונה? באתר המשרד נכתב כי המשרד אחראי על גיבוש מדיניות החוץ של ממשלת ישראל (למה לא של מדינת ישראל?), ביצועה והסברתה. יש שם עוד כמה משפטים מעניינים, אבל לא כתוב מהי מדיניות החוץ של ממשלת ישראל. למה? כלומר, אני מכירה תלונה קבועה על היעדר מדיניות חוץ, אבל לא זכור לי (במגבלות התקשורת שאני חשופה אליה, שבוודאי אינה מקיפה) שנערך ניסיון שיטתי ונרחב מצד עיתונאים להשיג ממשרד החוץ את קווי המדיניות שלו.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים | כתיבת תגובה

על ההימנעות

הימנעות היא דבר מועיל, לטווח קצר. משהו רע קרה, אין כח/רצון/משאבי נפש/משאבי גוף כדי להתמודד איתו, אז לוקחים הפסקה. לטווח רחוק, היא מצמצמת אפשרויות ומרחבים, ומובילה לתחושת אפסות מול העולם. הפסקתי לכתוב בבלוג הזה באופן סדיר לפני יותר משנה והפכתי את רוב הרשומות לפרטיות כי הגיבה בבלוג מישהי שביקשתי ממנה להתרחק ממני ולהתנתק ממני, יותר מפעם אחת. המרחב האינטרנטי הקטן והחביב שלי, עליו שקדתי מאז מרץ 2011 הפסיק להיות שלי, ותחושת הפרטיות היחסית שלי בבלוג נעלמה. בנוסף גם חלק מהתכנים כבר לא התאימו לי, אבל זה לא קשור הרי לכך שכמעט הפסקתי לכתוב.

הימנעות, כן? פעם חשבתי שאם מישהו לא רוצה לשמוע משהו, אני לא חייבת לדבר על הנושא הזה. למרבה הצער הסתובבתי אז עם לפחות אדם אחד צר אופקים ומרוב שלא דיברתי על דברים שלא עניינו אותו או הטרידו אותי הלכתי והשתקתי את עצמי עד שכמעט נחנקתי. עכשיו אני לא רוצה (מיוזמתי המלאה) לדבר עם הסובבים אותי על נושא שבבירור מעניין אותם, כך שאני עסוקה בפחד שמא אולי אחד מהם יהיה חצוף ופולשני ויעלה את הנושא, אפילו כבדיחה ובהתחשבות. ההימנעות כל-כך גדולה שעצם המחשבה על העלאת נושא לשיחה גורמת לי להתרחק משיחות בקבוצה.

זה לא משהו, הסיפור הזה. "מה יגידו לי" ו"איך אני לא אצליח להגיב" נהיו מפלצות בראש שלי, ובעיקר בנושאים שקשורים לאחריות ולסמכות (בצדק! אתמול עברתי שעה וחצי של שיחה עם שוחרת טובתי שטענה בלהט שאני צריכה להקשיב רק לעצמי ושאני טועה בכל מה שאני חושבת. אני לא הפסקתי את הדיון כי זה לא מנומס להפסיק אנשים בשטף של דיבור). בקיצור, אנסה לשוב לכתיבה שוטפת בבלוג, למרות שיש סיכוי לטרולים ולאובדן פרטיות.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , | 3 תגובות

שתי הערות צד על סמים ושתן

בפסטיבל מוזיקלי שנערך לא מזמן שמעתי שתי התייחסויות לסמים ומוזיקה. בהופעה אחת, מיד לפני שהתחילה, מנהל הלהקה שאל: "למישהו יש שאכטה? זה יעזור להופעה". מישהו הביא את הג'וינט הדולק שלו לאותו מנהל, שהעביר אותו לסולן, ששאף פעמים והשליך את הג'וינט לרצפה, משם אסף אותו המנהל והחזירו לתורם. בהמשך אותה הופעה, כשמוזיקה מהופעה אחרת זלגה לבמה בין שני שירים, שאל הסולן – בתגובה למוזיקאי על הבמה השנייה – משהו בסגנון (זה לא ציטוט מדויק) "אבל למה אתה עושה מוזיקה משעממת", והוסיף אמירה (שגם אותה אני לא זוכרת במדויק) שנשמעה כמו "זה כי אין לך מספיק גראס". ובכן, המוזיקאי הזה מניח שגראס זה טוב ליצירתיות מוזיקליות, וגם עוזר להופיע מול קהל. יום לאחר מכן, באותה הבמה, אמרו צמד מוזיקאים שיש להם הפרעת קשב וריכוז ולכן זליגת המוזיקה מהבמה השנייה מקשה עליהם בשירים שקטים). אחד מהם הוסיף "בעקבות חומרים שצרכנו בעבר". כלומר, לפי המוזיקאי הזה, סמים (לא מזוהים בשמם) פוגעים בקשב ובריכוז, ולכן ביכולת ההופעה. מה שמעניין בשני המקרים האלה הוא הביטחון – לטוב ולרע – ב"מה סמים עושים" באופן כללי, ובהקשר למוזיקה ומוזיקאים. התהייה שלי היא האם – בשני המקרים – הביטחון הזה מוצדק עובדתית.

***

בפסטיבל השנה לא היו מספיק תאי שירותים, ואלו שהיו לא נוקו לדעתי בתדירות גבוהה מספיק. עם ובלי קשר, מתחם הפסטיבל המגודר וגם שולי איזור האוהלים מלאו המוני גברים משתינים בעמידה, חלקם על גדר לא אטומה (של מתחם הפסטיבל), שממולה נמצאו אנשים. הצדיקים בסדום שכן השתינו בתאי השירותים בחרו לעתים קרובות שלא לנעול את התא, וכך, אם במקרה פתחת תא שנראה סגור, נתקלת בגבו של גבר משתין. כמה שאלות: מה גורם לאדם מבוגר לחשוב שזה לגיטימי להשתין בציבור, ובמרחב ששוהים בו אלפי אנשים? האם ייתכן שגברים לא מבינים שברגע שהם מוציאים את איבר מינם מן המכנסיים, המרחב הציבורי הופך להיות מרחב לא בטוח עבור כל שאר ה(אנ)שים? האם הם סבבה עם ריח מצטבר של שתן במרחק לא גדול מהמאהל שלהם, ובאיזור שבחלקו אנשים מסתובבים יחפים?

פורסם בקטגוריה מוזיקה, שונות | עם התגים | תגובה אחת

על הגינוי

כשמישהו נרצח בגלל זהותו הלאומית או הדתית, מתעוררת במקומותינו ציפייה לגינוי. זמן לא רב אחר-כך מתמפים בני האדם, נושאי התפקידים הציבוריים ושאינם נושאים תפקידים ציבוריים, לאלה שגינו את הרצח ולאלה שלא גינו את הרצח. היות שנראה שמניין הגופות הולך לעלות בזמן הקרוב, ניסיתי לחשוב איך עובדת דינמיקת הרצח-גינוי או העדר גינוי – מיפוי הרעים והטובים בחשבון הגינויים היומ-יומי והמצטבר.

במובן הכי נאיבי, גינוי לרצח משמעו הכרה בקורבן ובסבל המשפחה והקהילה שלו. במובן אחר, גינוי מן הצד הלאומי שנתפס כולו כאשם ברצח, מהווה הכרה סמלית באחריות אותו הצד לרצח והתנערות סמלית ממעשה הרצח על-ידי אנשי הציבור של הצד האשם. לדעתי חיפוש הגינוי נובע משתי המשמעויות האלה, שלא תמיד נמצאות בהלימה. לא מזמן שמעתי ברדיו נסיעת אוטובוס ראיון עם אם יהודייה שבנה נרצח שהביעה צער ועלבון על כך שרצח עלי דוואבשה זכה לגינויים מאת פוליטיקאים ישראלים יהודים, אבל הרצח של הבן שלה לא  זכה לגינוי מצד אותם פוליטיקאים. הציפייה (המובנת) של האם הזאת היא גינוי רצח וגינוי רוצחים, כהכרה בקורבן של בנה ובקורבן שלה, תוך השתתפות בצערה ובסבלה. כלומר – וזאת כבר פרשנות שלי, לא משהו שנאמר בשידור ההוא – מבחינת האם השכולה, העדרו של גינוי מצד אנשי הציבור בצד הישראלי היהודי, משמעותו חוסר סולידריות עימה, שעשוי להיות מלווה גם בתחושת בגידה.

שני המובנים החברתיים הללו של גינוי רצח מתגלגלים לחשבון גינויים ואי גינויים, המנוהל באופן מאוד ציני: אנשי ציבור ואנשים המזוהים פוליטית בקרב חבריהם, נמדדים חברתית ולאומית על-פי הגינויים ואי הגינויים שלהם. את הרצח של מי גינית? איזה רוצח גינית? האם גינית מספיק מהר? האם הגינוי שלך מביע אחריות וסולידריות או שגינית כי זה מה שאמרו יועצי התקשורת? אם גינית את הרצח הזה ולא את הרצח ההוא, זה בעצם אומר שאת/ה בעד הרצח שלא גינית, נכון? מכיון ששני המובנים החברתיים של הגינוי חיוניים מאוד מבחינה חברתית, אני לא רואה דרך החוצה מהחשבונאות הדוחה הזאת, למרות שאני בטוחה שהיא הרגל גרוע מאוד. הסיפור הזה מעניין גם כי רצח על רקע זהות קיים בעולמנו לא רק על רקע לאומי דתי, אבל  ברציחות האלה לרוב משחק הגינויים אינו מתקיים, או מתקיים ממש בשולי הדיון.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | כתיבת תגובה