עבודה רגשית

נסעתי באוטובוס "דן" וישבתי במושב שבנוי לבן-אדם+תיק/סל/שקית, אך אנשים טועים לחשוב שהוא בנוי לשני אנשים. התיישב לידי (ובצמוד אליי, כמובן) גבר. אפשר לנחש שהוא חשב שהוא רזה מספיק כדי להתיישב שם, אך אני לא ממש בנויה לאינטימיות עם זרים, אז אמרתי שהמושב הזה הוא לבן-אדם אחד ולא שניים וממילא אני תיכף יורדת אז קמתי. ה"תיכף" הזה לקח שלוש תחנות שבהן תהיתי איך מהטרדה (האיש הזה ישב צמוד אליי, אי אפשר להתבלבל בזה, אין שם מקום לישיבה לא צמודה) שהבנתי תוך כדי שהיא קרתה יצא שאני מוותרת וכמעט מתנצלת על זה שהוא התבלבל. כמובן שאמרתי לעצמי שהוא בטח לא התכוון, וזו לא הטרדה באמת, סתם אי הבנה של המרחב, ושכמובן כגבר הוא בטוח שהמרחב שלו ולכן הגיוני עבורי שקמתי ולכן הגיוני שהוא לא התנצל.

לתהליך הזה, שאני בטוחה שמוכר לחלק מקוראות המעטות של הבלוג הזה, קוראים "עבודה רגשית". מונח חדש בשדות הפמיניזם, שעוזר לי להבין הרבה סיטואציות. המונח הזה, למשל, מתייחס לעבודה רגשית שלא מקבלים עליה כסף (unpaid emotional labor). נגיד, בנוסף למילוי דלק, האדם שעובד בתחנת הדלק גם מוצא את עצמו מכיל צרחות של לקוח, שבא מעוצבן והחליט להוציא הכל על ממלא הדלק, כי אפשר. כבר אפשר למצוא שימוש במונח הזה ביחס למערכות יחסים זוגיות הטרונורמטיביות, למשל בטור הזה מהאפינגטון פוסט (שימו לב למה שהכותבת, שהיא מטפלת זוגית, כותבת על עצמה), או ביוטיובים:

המונח "עבודה רגשית" גם מתאים למערכת היחסים שלצערי נאלצתי לפתח עם הגבר שהתיישב בצמוד אליי באוטובוס, אני ויתרתי על מקומי ובראש גם הסברתי לעצמי למה הגיוני שהוא יתנהג בגסות רוח ולא יתנצל, במקום פשוט לעמת אותו עם זה שאין מקום לשבת. אני עבדתי רגשית במקומו, כדי לא לפגוע ברגשותיו (כלומר בגבריותו ותחושת השליטה שלו במרחב). כנראה שזה משהו שאני תמיד מניחה שאני אמורה לעשות, למרות שנים של תרגול פמיניזם מודע. כדי שהוא לא יצטרך לעבוד על הרגשות שלו ויחלים מהפגיעה הקשה שתיגרם לו מזה שאפנה את תשומת ליבו שאין מקום לשבת לידי למרות שהוא חשב שיש, אני פוגעת בעצמי ומספרת לעצמי סיפור כדי שכל זה יהיה הגיוני לחלוטין. אני מקווה שאצליח לגרום לעצמי להתפטר מעבודה רגשית (לפחות כזו שאני עושה באופן אוטומטי) בקרוב.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | תגובה אחת

על התנועה

לאחרונה מתחזקת תופעה מפחידה ביותר, תופעה שאני פוגשת על בסיס יום-יומי, ולפעמים כמה פעמים ביום. נהיגה ורכיבה שלא לפי החוק, ובטח שלא לפי כללי זהירות בסיסיים. תחושתי היא שמשטרת התנועה בקריסה, ושהאופניים החשמליים בתל-אביב פרצו חסם של הפקרות בשמירה על החוק והבטיחות גם אצל רוכבי אופניים רגילים, אצל רוכבי אופנועים וקטנועים ואפילו אצל נהגי מכוניות.

אתמול רכב על המדרכה מישהו מולי על אופנוע. כשעשיתי לו תנועה של "מה הקטע" ומעט חסמתי את הנתיב שלו, נבח עליי "מה מה". היום ברחוב ראשי בתל-אביב מישהו נסע במהירות שבבירור עברה את המהירות המותרת ואם משהו היה משתבש על הכביש הוא לא היה מספיק לעצור. הלכתי ברחוב צר וחד סטרי היום בשכונה אחרת (שגם אין בו ממש מדרכות מסודרות), ומישהו הרכיב את הבן שלו על האופנוע ונסע *מהר*. לפני שני לילות שני רוכבי אופנוע עשו תחרות מהירות ברחוב שלי, רחוב דו סתרי רגיל ולא ראשי. רוכבי אופניים רגילים וחשמליים לא חושבים בכלל לפני שהם נוסעים על המדרכה, גם במקומות שבהם יש שבילי אופניים, וחושבים שמותר להם להיות שם.

באופן כללי, אופניים הם יצור כלאיים מבחינת היחס של אנשים אליהם. בין רכב להולך רגל, הם רוקדים על שתי החתונות: נוסעים על הכביש כשנוח, רוכבים על המדרכה כשנוח. ורוכבים על הכביש נגש כיוון התנועה. ושומעים מוזיקה תוך כדי רכיבה. ומדברים בסלולרי תוך כדי רכיבה. אני מפחדת לצאת לרכוב עם הכלבה שלי. בעקבות אי הבהירות של האופניים גם אופניים חשמליים רוקדים בחוצפתם על שתי החתונות, תוך כדי נסיעה מהירה ומסוכנת.חוץ מלאנשים שמתקשים בהליכה אני כרגע מתייחסת אליהם כאל רוע לא הכרחי שהופך את ההליכה שלי על מדרכות תל-אביב למלחמת הישרדות יומיומית. וזה עוד לפני שדיברנו על המוזיקה הממש חזקה שחלקים משמיעים בדרכם לדרוס את הכלבה שלי.

ולסיום, האופנוע שנסע מולי על המדרכה באמת היה חצוף ואלים, אך הוא לא היה הראשון שראיתי בשכונה שלי ובטח שלא האחרון. יש שיגידו: הם שליחים, זאת הפרנסה שלהם, הם חייבים להגיע הזמן. תגובתי: לא כל רוכב הוא שליח, וגם אם כן, זה לא תירוץ למעבר על החוק וסיכון ברור ומיידי לאנשים אחרים.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים | תגובה אחת

למה ללמוד שפה

בעבר כתבתי כאן על רמות שונות של ידיעת שפה ועל תסכול מסוים במציאת מקום ללמוד בו ערבית. עכשיו נראה לי ששאלת לימוד הערבית מורכבת יותר, ולא רק בגלל שמדובר בעצם בלכל הפחות שלושה סוגי שפה ושימושים: קלאסית, ספרותית ומדוברת. ישנו מחקר חדש (שלא קראתי) שעוסק בשאלת לימודי הערבית בבתי ספר יהודיים בארץ, אבל אני מתייחסת לשאלה קצת אחרת: לימוד  ע"י מבוגרים, הסיבות שהם רואים ללימוד שפה נוספת, והסיבות שגורמות להם להתמיד בלימוד. בכתבה מאת ניר חסון שהתפרסמה לפני מספר חודשים ב"הארץ" צוטט ד"ר אנואר בן בדיס, מורה לערבית:

"יש שלושה סוגים של תלמידים יהודים שמבקשים ללמוד ערבית …אנשים שבאים במגע יומיומי עם ערבים ומחפשים תקשורת יותר קלה ולא אגרסיבית; אנשים שיש להם ייסורי מצפון. אבל הם לא בהכרח לומדים, חשוב להם להגיד שהם לומדים; ויש תלמידים שבאים ללמוד ערבית מפחד. הם לומדים כדי להפסיק לפחד מערבים. למשל מתנחלים שרוצים להרגיש בטוחים בבית שלהם"

בעצם, נראה לי שיש שלוש סיבות עיקריות ללמוד שפה. הסיבה הראשונה היא כורח, והיא קיימת בעיקר אצל מהגרים (בשלב שאחרי ההגירה). הסיבה השנייה היא רצון או רגש ספציפי, למשל עבודה בתחום מסוים, פחד או "תקשורת קלה יותר" כהגדרתו של בן בדיס. הסיבה השלישית היא סקרנות, לשפה עצמה או למשהו שקשור אליה (נגיד ספרות או קולנוע). יכול להיות שיש עוד סיבות, אבל קשה לי לדמיין איך מניע פחות חזק רגשית מוביל להשקעה המטורפת וההתמדה הנדרשות ללימוד שפה.

בלימודי ערבית בקרב יהודים הנושא מורכב מכל מיני זויות, ואחת מהן היא שגם אם יש צורך חזק או רצון חזק ללימוד השפה (שמן הסתם מקלים בבחירת מקום הלימוד ותכנית הלימוד), קיים לצידם גם אנטי חזק, שמושרש בתרבות הישראלית-יהודית כלפי השפה העברית וצליליה. האנטי הזה קיים, כך נראה לי, גם אצל אנשים שלא מעוניינים בו כלל וכלל. זה אומר שלהתמודדות עם קשיים אובייקטיביים שקיימים בלימוד של כל שפה (ובמקרה זה כוללת גם אלף-בית חדש) נוספת התמודדות עם שלל הקונוטציות שמביאות להתרחקות מן השפה, דובריה ודוברותיה. אולי מודעות לאנטי הזה עשויה להקל על הלומדים.

הנה שיר שבקע השבוע מכיתה באוניברסיטה:

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , , | תגובה אחת

מחשבות לא מחייבות על שלום

מנויי "הארץ" קיבלו לא מזמן מוסף נוסף ביום שישי: טורים שנכתבו לכבוד ועידת השלום של "הארץ". ניסיתי לקרוא חלק מהטורים, אבל ויתרתי די מהר כי זה היה משעמם. זה מה שמוזר: איך יכול להיות שנושא טעון כל-כך משעמם אותי? זה גם נושא שלא נידון הרבה בתקשורת שאני חשופה אליה, כנראה כי כולם ויתרו. אולי הפצעים מההתנתקות ומרצח רבין עוד מכאיבים ולכן אי אפשר לדבר על הנושא הזה בכלל? מוזר. אולי הרבה אנשים חושבים ששלום אינו נושא מעניין מספיק, חשוב מספיק או אפשרי, ולכן צריך וחשוב לדבר על  המצב הכלכלי, התנהלות הפלסטינים, הממשלה, הכיבוש והיומיום הלא בטוח במזרח התיכון.

בניסיון לארגן את מחשבותיי בנושא פניתי אל ויקיפדיה בעברית. שם נכתב כי "שלום הוא מצב של יחס דיפלומטי בין מדינות והוא הניגוד של מצב המלחמה." אם מתחילים עם ההגדרה הזאת, אז ברור שבשביל שלום צריך שתי מדינות ובגלל שפלסטין אינה מדינה, לא יכול להיות עימה שלום. אוקיי. על זה אנסה לכתוב בעתיד בנפרד. השאלה הבאה שלי: מהי מדיניות משרד החוץ בנוגע לניסיון לקשור קשרי שלום עם מדינות שאין למדינת ישראל יחסי שלום עימן (אינן פלסטין)? מהי מדיניות המפלגות השונות בנושא הזה? האם במצע של המפלגות השונות יש התייחסות ליחסי חוץ? ואם אין, מדוע?

אמשיך בשאלותיי: איך יודעים למדוד תפקוד של שר/ת חוץ? מה התפקיד של משרד החוץ של מדינת ישראל? במה התפקיד דומה למשרד חוץ במדינות אחרות? במה הוא שונה? באתר המשרד נכתב כי המשרד אחראי על גיבוש מדיניות החוץ של ממשלת ישראל (למה לא של מדינת ישראל?), ביצועה והסברתה. יש שם עוד כמה משפטים מעניינים, אבל לא כתוב מהי מדיניות החוץ של ממשלת ישראל. למה? כלומר, אני מכירה תלונה קבועה על היעדר מדיניות חוץ, אבל לא זכור לי (במגבלות התקשורת שאני חשופה אליה, שבוודאי אינה מקיפה) שנערך ניסיון שיטתי ונרחב מצד עיתונאים להשיג ממשרד החוץ את קווי המדיניות שלו.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים | כתיבת תגובה

על ההימנעות

הימנעות היא דבר מועיל, לטווח קצר. משהו רע קרה, אין כח/רצון/משאבי נפש/משאבי גוף כדי להתמודד איתו, אז לוקחים הפסקה. לטווח רחוק, היא מצמצמת אפשרויות ומרחבים, ומובילה לתחושת אפסות מול העולם. הפסקתי לכתוב בבלוג הזה באופן סדיר לפני יותר משנה והפכתי את רוב הרשומות לפרטיות כי הגיבה בבלוג מישהי שביקשתי ממנה להתרחק ממני ולהתנתק ממני, יותר מפעם אחת. המרחב האינטרנטי הקטן והחביב שלי, עליו שקדתי מאז מרץ 2011 הפסיק להיות שלי, ותחושת הפרטיות היחסית שלי בבלוג נעלמה. בנוסף גם חלק מהתכנים כבר לא התאימו לי, אבל זה לא קשור הרי לכך שכמעט הפסקתי לכתוב.

הימנעות, כן? פעם חשבתי שאם מישהו לא רוצה לשמוע משהו, אני לא חייבת לדבר על הנושא הזה. למרבה הצער הסתובבתי אז עם לפחות אדם אחד צר אופקים ומרוב שלא דיברתי על דברים שלא עניינו אותו או הטרידו אותי הלכתי והשתקתי את עצמי עד שכמעט נחנקתי. עכשיו אני לא רוצה (מיוזמתי המלאה) לדבר עם הסובבים אותי על נושא שבבירור מעניין אותם, כך שאני עסוקה בפחד שמא אולי אחד מהם יהיה חצוף ופולשני ויעלה את הנושא, אפילו כבדיחה ובהתחשבות. ההימנעות כל-כך גדולה שעצם המחשבה על העלאת נושא לשיחה גורמת לי להתרחק משיחות בקבוצה.

זה לא משהו, הסיפור הזה. "מה יגידו לי" ו"איך אני לא אצליח להגיב" נהיו מפלצות בראש שלי, ובעיקר בנושאים שקשורים לאחריות ולסמכות (בצדק! אתמול עברתי שעה וחצי של שיחה עם שוחרת טובתי שטענה בלהט שאני צריכה להקשיב רק לעצמי ושאני טועה בכל מה שאני חושבת. אני לא הפסקתי את הדיון כי זה לא מנומס להפסיק אנשים בשטף של דיבור). בקיצור, אנסה לשוב לכתיבה שוטפת בבלוג, למרות שיש סיכוי לטרולים ולאובדן פרטיות.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , | 3 תגובות

שתי הערות צד על סמים ושתן

בפסטיבל מוזיקלי שנערך לא מזמן שמעתי שתי התייחסויות לסמים ומוזיקה. בהופעה אחת, מיד לפני שהתחילה, מנהל הלהקה שאל: "למישהו יש שאכטה? זה יעזור להופעה". מישהו הביא את הג'וינט הדולק שלו לאותו מנהל, שהעביר אותו לסולן, ששאף פעמים והשליך את הג'וינט לרצפה, משם אסף אותו המנהל והחזירו לתורם. בהמשך אותה הופעה, כשמוזיקה מהופעה אחרת זלגה לבמה בין שני שירים, שאל הסולן – בתגובה למוזיקאי על הבמה השנייה – משהו בסגנון (זה לא ציטוט מדויק) "אבל למה אתה עושה מוזיקה משעממת", והוסיף אמירה (שגם אותה אני לא זוכרת במדויק) שנשמעה כמו "זה כי אין לך מספיק גראס". ובכן, המוזיקאי הזה מניח שגראס זה טוב ליצירתיות מוזיקליות, וגם עוזר להופיע מול קהל. יום לאחר מכן, באותה הבמה, אמרו צמד מוזיקאים שיש להם הפרעת קשב וריכוז ולכן זליגת המוזיקה מהבמה השנייה מקשה עליהם בשירים שקטים). אחד מהם הוסיף "בעקבות חומרים שצרכנו בעבר". כלומר, לפי המוזיקאי הזה, סמים (לא מזוהים בשמם) פוגעים בקשב ובריכוז, ולכן ביכולת ההופעה. מה שמעניין בשני המקרים האלה הוא הביטחון – לטוב ולרע – ב"מה סמים עושים" באופן כללי, ובהקשר למוזיקה ומוזיקאים. התהייה שלי היא האם – בשני המקרים – הביטחון הזה מוצדק עובדתית.

***

בפסטיבל השנה לא היו מספיק תאי שירותים, ואלו שהיו לא נוקו לדעתי בתדירות גבוהה מספיק. עם ובלי קשר, מתחם הפסטיבל המגודר וגם שולי איזור האוהלים מלאו המוני גברים משתינים בעמידה, חלקם על גדר לא אטומה (של מתחם הפסטיבל), שממולה נמצאו אנשים. הצדיקים בסדום שכן השתינו בתאי השירותים בחרו לעתים קרובות שלא לנעול את התא, וכך, אם במקרה פתחת תא שנראה סגור, נתקלת בגבו של גבר משתין. כמה שאלות: מה גורם לאדם מבוגר לחשוב שזה לגיטימי להשתין בציבור, ובמרחב ששוהים בו אלפי אנשים? האם ייתכן שגברים לא מבינים שברגע שהם מוציאים את איבר מינם מן המכנסיים, המרחב הציבורי הופך להיות מרחב לא בטוח עבור כל שאר ה(אנ)שים? האם הם סבבה עם ריח מצטבר של שתן במרחק לא גדול מהמאהל שלהם, ובאיזור שבחלקו אנשים מסתובבים יחפים?

פורסם בקטגוריה מוזיקה, שונות | עם התגים | 2 תגובות

על הגינוי

כשמישהו נרצח בגלל זהותו הלאומית או הדתית, מתעוררת במקומותינו ציפייה לגינוי. זמן לא רב אחר-כך מתמפים בני האדם, נושאי התפקידים הציבוריים ושאינם נושאים תפקידים ציבוריים, לאלה שגינו את הרצח ולאלה שלא גינו את הרצח. היות שנראה שמניין הגופות הולך לעלות בזמן הקרוב, ניסיתי לחשוב איך עובדת דינמיקת הרצח-גינוי או העדר גינוי – מיפוי הרעים והטובים בחשבון הגינויים היומ-יומי והמצטבר.

במובן הכי נאיבי, גינוי לרצח משמעו הכרה בקורבן ובסבל המשפחה והקהילה שלו. במובן אחר, גינוי מן הצד הלאומי שנתפס כולו כאשם ברצח, מהווה הכרה סמלית באחריות אותו הצד לרצח והתנערות סמלית ממעשה הרצח על-ידי אנשי הציבור של הצד האשם. לדעתי חיפוש הגינוי נובע משתי המשמעויות האלה, שלא תמיד נמצאות בהלימה. לא מזמן שמעתי ברדיו נסיעת אוטובוס ראיון עם אם יהודייה שבנה נרצח שהביעה צער ועלבון על כך שרצח עלי דוואבשה זכה לגינויים מאת פוליטיקאים ישראלים יהודים, אבל הרצח של הבן שלה לא  זכה לגינוי מצד אותם פוליטיקאים. הציפייה (המובנת) של האם הזאת היא גינוי רצח וגינוי רוצחים, כהכרה בקורבן של בנה ובקורבן שלה, תוך השתתפות בצערה ובסבלה. כלומר – וזאת כבר פרשנות שלי, לא משהו שנאמר בשידור ההוא – מבחינת האם השכולה, העדרו של גינוי מצד אנשי הציבור בצד הישראלי היהודי, משמעותו חוסר סולידריות עימה, שעשוי להיות מלווה גם בתחושת בגידה.

שני המובנים החברתיים הללו של גינוי רצח מתגלגלים לחשבון גינויים ואי גינויים, המנוהל באופן מאוד ציני: אנשי ציבור ואנשים המזוהים פוליטית בקרב חבריהם, נמדדים חברתית ולאומית על-פי הגינויים ואי הגינויים שלהם. את הרצח של מי גינית? איזה רוצח גינית? האם גינית מספיק מהר? האם הגינוי שלך מביע אחריות וסולידריות או שגינית כי זה מה שאמרו יועצי התקשורת? אם גינית את הרצח הזה ולא את הרצח ההוא, זה בעצם אומר שאת/ה בעד הרצח שלא גינית, נכון? מכיון ששני המובנים החברתיים של הגינוי חיוניים מאוד מבחינה חברתית, אני לא רואה דרך החוצה מהחשבונאות הדוחה הזאת, למרות שאני בטוחה שהיא הרגל גרוע מאוד. הסיפור הזה מעניין גם כי רצח על רקע זהות קיים בעולמנו לא רק על רקע לאומי דתי, אבל  ברציחות האלה לרוב משחק הגינויים אינו מתקיים, או מתקיים ממש בשולי הדיון.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | כתיבת תגובה

הליכת פרבילגיות – הצעה למשחק

נתקלתיי בשיטוטיי באינטרנטים במשחק חברה בשם Privilege Walk. בסרטון ישנה הדגמה של המשחק הזה:

 

הרשומה הזאת היא נסיון לכתוב גרסה שלי למשחק הזה. חלק מהמשפטים מתורגמים כמות שהם מהגרסה האמריקאית, אחרים מותאמים לחברה הישראלית – תוך ניסיון לשפר כמה חולשות שלדעתי קיימות במשחק המקורי, וישנם משפטים רבים שהוספתי.

לצורך קיצור, "זהות" במשחק הזה היא השתייכות (או אי השתייכות לקבוצה) לקבוצה, וכל דבר שמסמן אדם (ברצונו או שלא ברצונו) כמשתייך/לא משתייך לקבוצה הזאת: דת, גזע, מין ביולוגי, מגדר, נטייה מינית, מעמד, מוצא, גיל, לאום, מצד משפחתי, מראה חיצוני וכו'.

 

 

אם מישהו מהמשפחה שלך היה בסכנת חיים או נרצח בשל זהותו, קח/י שני צעדים אחורה.

אם אי פעם  הותקפת בשל זהותך, קח/י צעד אחד אחורה.

אם מישהו מהמשפחה שלך נאלץ לברוח מביתו ללא יכולת לשוב אליו, קח/י צעד אחד אחורה.

אם בילדותך היה בבית שלך לפחות 50 ספרים, קח/י צעד אחד קדימה.

אם אי פעם חשת לא בטוח/ה במרחב הציבורי בגלל הזהות שלך, קח/י צעד אחד אחורה.

אם גדלת במרחק נסיעה קצרה בתחבורה ציבורית משירותים רפואיים, קח/י צעד אחד קדימה.

אם בית החולים הקרוב נמצא במרחק 10 ק"מ ומטה ממקום מגוריך ונגיש לך מבחינה תחבורתית, קח/י צעד אחד קדימה.

אם יש לך אזרחות במדינת ישראל, קח/י צעד אחד קדימה.

אם את/ה בריא/ה פיזית, קח/י צעד אחד קדימה.

אם את/ה בריא/ה נפשית, קח/י שני צעדים קדימה.

אם קשה לך ללכת, קח/י צעד אחד אחורה. [תוספת מאוחרת: בדיעבד הבנתי כמה המשפט הזה חסר רגישות מצידי. אני בוחרת להשאירו כדי להפנות את תשומת הלב לכך שלא כולם יכולים בכלל להשתתף במשחק.]

אם מצב התשתיות (חשמל, מים, כבישים, ביוב, איסוף אשפה) במקום בו את/ה גר/ה מניח את הדעת, קח/י שני צעדים קדימה.

אם שכנייך, עמיתיך, זרים ברחוב או בני משפחתך מביעים בגלוי אי שביעות רצון בנוגע לזהותך, קח/י צעד אחד אחורה.

אם לדעתך לא קיבלת עבודה בגלל הזהות שלך, קח/י שלושה צעדים אחורה.

אם לדעתך משלמים/שילמו לך פחות במקם העבודה בגלל הזהות שלך, קח/י צעד אחד אחורה.

אם המשטרה עיכבה אותך לחקירה בלי סיבה, קח/י צעד אחד אחורה.

אם בדיחה שנוגעת לקבוצה אליה את/ה משתייכ/ת גרמה לך אי נוחות, קח/י צעד אחד אחורה.

אם את/ה יכול/ה להתחתן עם בחיר/ת ליבך במדינת ישראל, קח/י צעד אחד קדימה.

אם לפחות לאחד מהוריך יש/היה תואר ראשון, קח/י צעד אחד קדימה.

אם חשת שעליך להתחזות לאדם בעל זהות אחרת כדי לשפר את מצבך, קח/י צעד אחד אחורה.

אם לפחות לאחד מהוריך יש/היה תואר שלישי ומעלה, קח/י שני צעדים קדימה.

אם הוריך עדיין בחיים, וגרים בבית ששייך להם, קח/י צעד אחד קדימה.

אם יש מקום שבו את/ה יכול/ה לגור כרגע מבלי לשלם שכר דירה או משכנתא, ומבלי חשש פינוי, קח/י צעד אחד קדימה.

אם את/ה יכול/ה לאכול כל מה שתרצה/תרצי, ללא השלכות בריאותיות מיידיות, קח/י צעד אחד קדימה.

אם את/ה יכולה להפגין חיבה לבן/בת זוגך במרחב הציבוריר, ללא חשש אלימות, לעג או הטרדה מן הסובבים, קח/י צעד אחד קדימה.

אם התביישת בבגדים שלך או בבית שלך כאשר גדלת, קח/י צעד אחד אחורה.

אם גדלת באיזור פשיעה אלימה וסחר בסמים, קח/י צעד אחד אחורה.

אם אי פעם ניסית לשנות את איך שאת/ה מדבר/ת או מתנהג/ת כדי שיתייחסו אליך יותר ברצינות, קח/י צעד אחד אחורה.

אם נפגעת, פיזית או נפשית, במהלך מילוי חובותיך האזרחיות (כולל שירות בצבא), קח/י שני צעדים אחורה.

אם אדם קרוב אליך נפגע פיזית או נפשית או נהרג במהלך מילוי חובותיו האזרחיות (כולל שירות בצבא), קח/י צעד אחד אחורה.

אם את/ה מסתובב בעולם ללא חשש מתקיפה מינית, קח/י צעד אחד קדימה.

אם קיום יחסי מין עם שותפים/שותפות רבים שיפר את המוניטין שלך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם נראה לך שלא סביר שתיחסם גישתך בעתיד לעבודה, שירותי ממשלה ושירותי עירייה, בשל הזהות שלך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם אתה יכול/ה לנהוג גרוע מבלי שאחרים ייחסו את הנהיגה הגרועה שלך לזהות שלך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם את/ה מניח/ה שיקבלו אותך לעבודה על סמך יכולותיך וכישוריך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם המשפחה שלך הניחה כמובן מאליו שתרכוש השכלה גבוהה, קח/י צעד אחד קדימה.

אם נסעת לחו"ל לפני גיל 18, קח/י צעד אחד קדימה.

אם שני ההורים שלך היו נוכחים בבית בילדותך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם ההורים שלך עבדו שעות נוספות (כולל לילות וסופי שבוע) כדי לסגור את החודש, קח/י צעד אחד אחורה.

אם את/ה יכול/ה לקנות לעצמך בגדים חדשים, או לצאת לאכול בחוץ כשמתחשק לך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם את/ה יכול/ה לקבל שירותים ממשלתיים בשפת האם שלך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם את/ה מקבל/ת חופש בחגייך הדתיים והלאומיים, קח/י צעד אחד קדימה.

אם יש לך מבטא, שגיאות בדיבור או שגיאות בכתב, קח/י צעד אחד אחורה.

אם ההורים שלך לקחו אותך למוזיאונים וטיולים, קח/י צעד אחד קדימה.

אם הלכת לבית ספר פרטי, חצי פרטי, או כזה שדורש תשלומי הורים גבוהים ביחס למה שקבע משרד החינוך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם גדלת במשפחה חד-הורית, קח/י צעד אחד אחורה.

אם הותקפת מינית, קח/י צעד אחד אחורה.

אם למדת על המורשת התרבותית שלך (אם יש יותר מאחת, על כל המורשות התרבותיות שלך) בבית הספר, קח/י צעד אחד קדימה.

אם היה לך מחשב בבית בילדותך, קח/י צעד אחד קדימה.

אם הוטרדת מינית, קח/י צעד אחד אחורה.

אם אי פעם נסעת לחופשה משפחתית, קח/י צעד אחד קדימה.

אם אי פעם העסקת עוזר/ת, מנקה, או גנן, קח/י צעד אחד קדימה.

אם אנשים שחולקים איתך זהות מוצגים באופן מבזה בתוכניות טלוויזיה, או לא מוצגים כלל, קח/י צעד אחד אחורה.

 

משחק נעים!

פורסם בקטגוריה שונות | תגובה אחת

קנאת סופרים

תפסתי את עצמי מסתכלת בפרופיל LinkedIn של מישהי שאני בערך מכירה ומסבירה לעצמי במרירות למה היא מצליחה ממני בתחום המקצועי הכאילו-משותף שלנו. אני לא מכירה את מה שהיא עושה, וגם אותה לא ממש, ואין לי מושג אם טוב לה או לא. אני רק יודעת שהיא פחות או יותר בת גילי, ומעמדה הרשמי גבוה משלי במערכת בה אנחנו פועלות. ברגע שתפסתי שזה מה שאני עושה, נגעלתי. נגעלתי ממש. התחרות שסביבי שיבשה את דעתי. באמת. מה אכפת לי ממה שהיא עושה, כל עוד אני עושה את מה שאני רוצה ומסתדרת טוב מאוד תודה ששאלתם טפו טפו טפו החיים דבש? ואם נקודת הפתיחה שלה טובה משלי, בדברים מסוימים לפחות, מה זה אומר? ואולי לי יש נקודת פתיחה טובה משלה ושכחתי לזכור את זה ולהודות על זה ולהכיר בפרבילגיות שלי?

ואם אני מפסידה בתחרות בינינו (שנגיד שקיימת כזאת, ואני לא ממש בטוחה)? אז מה? האם זה קשור לנקודות הפתיחה שלנו? כנראה שגם, אבל זה גם קשור למזל, לעבודה קשה, לכישרון וליכולת להסביר למי שקובע מי מנצח בתחרות את מה שעושים. אולי היא באמת טובה ממני (אם בכלל אפשר למדוד, כי לא מדובר בתחרות ריצה), וזה מה יש, ומגניב לה, והלוואי עליי. מותר לי להפסיד. מותר. צריך לזכור את זה. גם לא צריך למצוא/להמציא את הקונספירציה שיצרה מצב שבו מישהו שרוצה לנצח מפסיד בסופו של דבר. חשוב לומר שגם אם המצב שבו אני מפסידה נסבל בעיניי, זה לא אומר שאני פחות שותפה למשחק או פחות מעריכה שאני יכולה לנצח (למרות שיש – בסביבתי לפחות – אנשים שרואים בכך הודאה בתבוסה מראש).

חלק מהאנשים חיים בתחושה שהם מפסידים כל הזמן, שכולם התקדמו והם נשארו מאחור, ושבאופן כללי הם קטנים ובלתי חשובים במערכת. תחושות אלה יכולות לעודד לפעולה, כמובן, אך הן גם יכולות להביא לחוסר חמלה כלפי אחרים. חוסר החמלה הזה, יחד עם נורמות התנהגות לא סלחניות (שקל לתרץ ב-"זה תחום פוליטי", או "בתחום הזה לא צריך כישורים חברתיים מפותחים"), יכולים להפוך את המערכות במסגרתן נערכת התחרות לסיוט פוליטי וחברתי. מה שמעניין הוא שלא מצאתי קשר בין תחושת הקטנות וחוסר החמלה לבין תנאי פתיחה טובים אובייקטיבית, למשל (אבל לא רק): אנשים מקבוצות פרבילגיות (במערכות בהן הוכח שהפריבלגיות האלה משחקות תפקיד חשוב), אנשים שהעבודה באה להם בקלות, אנשים שיש להם קרובי משפחה במקצוע/בתחום (ולכן הם יודעים למה לצפות ואיך להתכונן), אנשים שפרנסתם קלה, אנשים שמתמחים  בתת-תחומים נדרשים או אופנתיים ואנשים שכישוריהם הפוליטיים סבירים ומעלה.

פורסם בקטגוריה שונות | כתיבת תגובה

קו הירידה ברמת החיים

הרשומה האנונימית "אני עני" זכתה לתגובות רבות מסביבי, ואני מניחה שתגובתה של "הסולידית", "עני היית, עני נשארת". נראה לי שמשהו חסר בשתי הרשומות: קו. היכן נמתח הקו שכשעוברים אותו מבחינה כלכלית צריך לרדת ברמת החיים? אצל הכותב האנונימי נראה שהוא לא דמיין שאי פעם הוא יחצה קו כזה, ולכן הוא בהלם, למרות שנקט מספר צעדים להורדת ההוצאות שלו. הוא לא נקט את הצעדים הברורים מאליהם עבור "הסולידית", שנראה שחיה מתוך הנחה שאת הקו הזה צריך תמיד לגרד רק מלמטה, ולכן לעולם לא יהיה צורך להוריד את רמת החיים במכוון וכצעד חירום. השיחה בין הכותב האנונימי ל"סולידית" היא שיח חרשים, ולא רק בגלל השיטות הכלכליות-חברתיות שהם תומכים בהן, אלא גם בגלל הקו הלא נראה הזה.

מן הסתם, לרדת ברמת החיים (ועל כך מדובר בעצם ברשומה האנונימית) זה דבר קשה. צריך לוותר על דברים ברורים מאליהם, צריך להתרגל להצטמצמות היכולת, צריך לעשות פחות דברים כיפיים, נעימים ונוחים. פגשתי אנשים שמבחינתם נסיעה לחו"ל (שהיא גם מוצר צריכה וגם סממן מעמדי) פעם בשנה היא הרגל חיוני. אם יצטרכו לוותר על הנסיעה הזאת מסיבות כלכליות, זה יכאב ממש. גם החברים יתפלאו, גם הם ירגישו בכלא במדינה (כי אי אפשר לצאת), וגם יהיה פחות מגניב לטייל בירושלים או בנגב. זו הדוגמה הכי קלה, גם כי חופש בחו"ל נתפס כמותרות ע"י רבים בציבור, גם כי הוא מובחן בזמן הצריכה שלו, ובהוצאה הכספית שלו.נראה לי שההוצאות השוטפות והמצטברות הן סיפור אחר לגמרי: צריך לבחון מה קונים ואיך, ולבשל בבית ולא לאכול בחוץ, ולעבור לתחבורה ציבורית, ולפתוח מזגן או חימום לפחות שעות (אם בכלל). זה קשה מאוד, בעיקר כי אנשים מתכננים את החיים שלהם ככה שהם יתקשו מאוד להוריד את רמת החיים אם יהיה צורך, ובעיקר כי הם לא מציינים לעצמם מראש, במודע, מהו הקו שכאשר יעברו בו יצטרכו לשנות הרגלים.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , | 4 תגובות