עברית/אנגלית/לטינית/ערבית/סינית שפה קשה

אחד המרצים שלי לשעבר כתב מאמרים וספרים בארבע שפות, וחקר בעוד שתי שפות נוספות. זו תופעה נפוצה כנראה בין חוקרי ההיסטוריה של תקופות טרום-רנסאנס.

אני מכירה מישהו שטוען שהוא דובר שלוש שפות. עצוב לומר, אבל עברית היא לא אחת מהן: אוצר המילים שלו מצומצם, קשה לו להתנסח בכתב ובעל-פה, יש לו שגיאות תחביריות רבות. גם הבנת הנקרא שלו באנגלית לא מרשימה. עם זאת, כשהוא יכתוב קורות חיים הוא יציין שרמת העברית שלו היא רמה של שפת אם, ושהוא שולט באנגלית באופן מלא.

בתואר הראשון נדרשתי להוציא פטור בשפה זרה שנייה, בנוסף לאנגלית. למדתי שנתיים, השקעתי יחסית – פחות בדקדוק, יותר בהבנת הנקרא – וקיבלתי את הפטור המיוחל. כשקיבלתי את הפטור לא ידעתי את השפה. גם עכשיו, אחרי שנתיים וחצי נוספות של לימוד לא רצוף, אני מרגישה שאני פשוט לא יודעת את השפה: עוד לא הצלחתי לסיים אפילו ספר אחד, וכשמדברים איתי אני לא מצליחה להבחין מתי נגמרת מילה אחת והשנייה מתחילה.

מתי יודעים שפה? אחרי כמה שנות לימוד? הרגשתי שאני יודעת אנגלית אחרי עשר שנות לימוד, קריאה והשקעה. אם לקח לי עשר שנים – בגיל ילדות ונעורים –  ללמוד שפה, כמה שנים ייקח לי ללמוד עכשיו? נגיד שאנשים מוכשרים ממני לומדים שפה על בורייה בחמש שנים, איך יכול להיות שיש אנשים שמצהירים שהם יודעים חמש, או שש, או שבע שפות? כמה באמת הם יודעים מכל שפה?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שונות, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על עברית/אנגלית/לטינית/ערבית/סינית שפה קשה

  1. pizzjelly הגיב:

    לי יש הכרות אישית עם אדם שדובר הרבה שפות (אנגלית, פולנית, הולנדית, רוסית, טורקית ועוד שפות על בסיס קצת פחות טוב) – אבא שלי. מעולם לא פגשתי אנשים שקליטת השפה אצלם היא כ"כ מהירה ומרשימה למעט בעברית שבה יש קשיים ברמת הכתיבה (שהתירוץ היחידי שלי לגבי השפה הזאת במקרה האישי הוא העובדה שעברית אכן שפה קשה ומורכבת וייתכן שהיה חסר פה עניין החיבור לזהות הישראלית). אני מכירה המון אנשים שמגדירים את עצמם כדוברי שפה ברמת שפת אם ובקושי יודעים לנסח משפט קוהרנטי ומובן, אבל זאת בחירה שלהם לשקר. אבא שלי שלא העביר לי לצערי את כישרונו לשפות תמיד אמר לי שאם אני רוצה ללמוד שפה כמו שצריך אני פשוט צריכה לנסוע לאותה מדינה ולהתחיל להתנהל בה…וגם לא יזיק לקחת קורס או שניים בנושא שמעניין אותי רק כדי לחדד את ההיכרות עם השפה והתחביר.
    ואלה – זה לא צריך לעניין או להדאיג אותך מה קורה עם אנשים אחרים, איך הם לומדים ומה הם יודעים בכל שפה. אם את רוצה ללמוד שפה – את יכולה, ולא משנה כמה זמן זה ייקח לך. תקראי ספרים באותה שפה, תחפשי אנשים לדבר איתם…ובסוף תראי גם את השיפור.

    • שמש שמש הגיב:

      קלעת נכון בפסקה השנייה: הרשומה הזאת נכתבה מתוך תסכול על חוסר ההתקדמות שלי בלימוד שפות. אני לא מוותרת, אבל זה טיפה מציק שאני עוד לא מסוגלת לקרוא ספר בשפה שאני לומדת כבר ארבע שנים וחצי.

  2. תמר הגיב:

    יש כאן כמה עניינים:
    א. כישרון לשפות. למרבה הצער אכן יש דבר כזה – היה לי במשפחה אדם אחד שניחן בו, ובקמצנות ייקית אופיינית הוא לא הוריש אותו לאיש מאיתנו. לי, למשל, יש כישרון לתפיסה וזיכרון של כללי דקדוק ומבנים דקדוקיים, אבל אפס כישרון לזכירת אוצר מילים בסיסי ביותר (כלומר – יש לי אוצר מילים מפלצתי בעברית, אבל שם זה נגמר. אפילו באנגלית אני לא מצליחה לזכור מילים די שכיחות). אני באמת לא יודעת מה בגנטיקה ובסביבה של אדם קובע האם יהיה לו כישרון לשפות, אבל אני רואה מסביבי אנשים עם רמות שונות של יכולת לקליטת שפות.
    ב. רמת הידיעה של כל שפה – איך אתה מגדיר את עצמך ("עברית ברמת שפת אם") לעומת המציאות בשטח (לא ממש….). על זה אין לימה להוסיף מעבר למה שכתבת.
    ג. הגיל שבו אתה נחשף לשפות השונות. גם כאן אין לי הרבה מה לפרט.
    ד. מחסום השפה שלישית. יש לי מין תיאוריה לא מוכחת כשזו, שברגע שרכשת שלוש שפות ברמה ממש טובה, השאר באות יחסית בקלות. לא יודעת למה, אבל כל האנשים שאני מכירה ששלטו בשלוש שפות בגיל יחסית צעיר (עד 25 נגיד), לא התקשו בלמידת שפה נוספת.
    ה. קרבה גיניאולוגית בין שפות. קל ללמוד שפה שדומה לשפה שאת כבר דוברת. למדתי ערבית וספרדית בערך באותה רמה, וערבית היתה מזמן יותר ופחות תרגלתי אותה, וזו היתה ערבית ספרותית. ועדיין, כשאני שומעת שיח חופשי בערבית, אני מבינה יותר (או לפחות באותה מידה) מאשר בספרדית. נכון, אפשר לטעון שלעברית ולספרדית יש פחות מילים משותפות, ושדוברי ספרדית מדברים יותר מהר. אבל יש כאן משהו מעבר. מחקרים בפסיכולינגוויסטיקה מראים שתינוקות מתרבות אנגלוסכסית, למשל, מבחינים כבר בגיל מוקדם בין גרמנית (שפה מאותה משפחה כמו אנגלית) לבין יפנית (משפחה אחרת), אבל לא בין ערבית ליפנית. בהצגה קצת פשטנית, התיאוריה השלטת כיום גורסת שכל התפיסה שלנו של מתי מתחילה ומתי נגמרת הברה מתבססת על החוקים הפונוטקטיים של שפת האם שלנו, שבתור תינוקות אנחנו מחלצים ממה שאנחנו שומעים באמצעות חישוב סטטיסטי די סבוך. לכן, בשפה דומה מבחינה פונוטקטית יהיה לנו יותר קל אפילו לדעת מתי מתחילה ונגמרת הברה או מילה.
    ו. קרבה גיניאולוגית בין שפות 2. כשהייתי באיטליה, פגשתי כמה בחורות אוסטרליות, אינטליגנטיות ונבונות. אף אחת מהן לא הצליחה להגות אפילו את המילההפשוטה ביותר באיטלקית מבלי לטעות. לי, לעומת זאת, זה לא היה קשה, עם כל חוסר הכישרון לשפות. מעבר לקצת רקע בספרדית, שדומה לאיטלקית, אני חושבת שמה שעזר לי זה בעיקר השליטה בשתי שפות מאוד שונות – עברית ואנגלית. כמישהי שלמדה שפה שנייה ושונה לאורך שנים, כבר התרגלתי לצורת המחשבה לפיה שפות שונות משתמשות בצלילים שונים ובכללים שונים, ואפילו כשכותבים משהו באותן אותיות, לא תמיד הן ייצגו את אותו צליל. הבחורות האוסטרליות, לעומת זאת, ידעו רק אנגלית, והרגשתי שיש להן איזשהו מחסום ממש "קוגניטיבי" – הן לא מסוגלות להתמודד עם הסיטואציה שבה אות שהן מכירות עושה צליל אחר לגמרי ממה שהתרגלו אליו, ששם התואר בא במקום אחר במילה, וכולי. אני באמת חושבת שאם שתי השפות שהייתי שולטת בהן היו, נגיד, עברית וערבית, או הונגרית ופינית, גם אני לא הייתי מצליחה להבין שלאיטלקית יש היגיון אחר.
    (זהו. סליחה על המגילה)

  3. sh1ra הגיב:

    רשומה מעניינת ותגובות (ומגילות) מעניינות לא פחות

סגור לתגובות.