רשומה זו נכתבה בעקבות פנייה של צוות הכצעקתה לפרוייקט בשם "כל ההתחלות קשות".
כשעבדתי לראשונה בחנות, גיליתי שיש אנשים שבאים לחנות באופן קבוע, חלקם רק כדי לדבר עם מישהו. למה הם עושים את זה? אולי כי הם בודדים, אולי כי הם יודעים שמישהו מחייך יקשיב להם, אולי כי החנות היא מקום ממוזג ונעים. מוכרים ומוכרות סבלניים נקלעים לפעמים לבעייה בגלל הסיפור הזה, בעיקר כשאין קונים אחרים בחנות. אני הקשבתי כמה וכמה פעמים למונולוגים ארוכים כאורך הגלות של אנשים שכנראה הייתי האדם היחיד שהקשיב להם באותו יום.
אני לא יודעת אם מצבים כאלה קורים בכל חנות. מן הסתם, הדבר תלוי באופי החנות, באופי של מי שמוכר/ת, של מי שקונה, של מי שמנהל/ת. אבל אני מניחה שהמצב שבו מוכר הוא קהל שבוי של קונה בעל פוטנציאל הטרדה מכל סוג שהוא מוכר כמעט לכל מי שעבד או עובד בחנות.
מדי פעם הגיע לחנות מוכר באחת מהחנויות האחרות באותו קניון, שהיה מעוניין באחת מהעובדות. הנוכחות שלו היתה נעימה ולא מטרידה (למיטב זכרוני), וכשהיא סירבה, הוא הפסיק לבוא. הסיפור הזה העלה שאלה בקרב העובדים: האם יותר לגיטימי שאחד העובדים בחנות יתחיל עם מישהו שמגיע לחנות, או שמישהו שמגיע לחנות יתחיל עם אחד העובדים? אמרה אחת העובדות בפסקנות: עדיף שאנחנו נתחיל עם מישהו שמגיע לחנות, כי הוא יכול ללכת אם הוא לא מעוניין, ולכל היותר הוא יקנה במקום אחר. אנחנו לא יכולים ויכולות לעזוב את מקום העבודה שלנו באמצע משמרת, ולכן פחות הוגן להתחיל איתנו. אני חושבת שהיא צודקת. המצב הזה פתיר, כמובן: אפשר להיכנס לחנות, להשאיר פתק עם כתובת מייל (טוב, נו, מספר טלפון נייד) וללכת.
העיקרון החשוב כאן הוא נתיב סירוב, ברור ולא מביך.
מעניין מאוד וגם נכון. אף פעם לא חשבתי על שאלת נתיב המילוט כקריטריון שיש להתחשב בו כשמתחילים עם מישהו. אם כבר, אולי על נתיב המילוט של המתחיל ולא של המותחל (שהיא בדרך כלל מותחלת…). רק מראה כנראה שאשריי שזכיתי במחזרים לא תוקפניים (או בהרבה דרכי מילוט…).
ומגניב נורא שאת כותבת בשביל הכצעקתה. זה אתר חשוב.