Sprezzatura

Sprezzatura, כך לימדו אותי, היא סוג של העמדת פנים: ביצוע פעולה כלשהי, אחרי אימונים ותרגולים רבים,  באופן שייראה כאילו היא באה לך טבעי, ככה בנונשלנט. "אני? כתבתי את השיר הזה (המחורז, הכתוב במשקל מדויק, הפואטי, המרגש) בחמש דקות אתמול בערב. הוא פשוט יצא לי מהראש. טיוטות? עריכה? מה פתאום." העמדת הפנים (המאצ'ואיסטית?) הזו, הקיימת במקומותינו, מפריעה – גם לאלה שמיישמים אותה, וגם לשאר. היא גורמת לזלזול בתרגול, באימון, בלימוד איטי והדרגתי, בשיפור לאורך שנים. כאילו כל תחום מתחלק לאנשים מוכשרים טבעית ולאלה שלא במשחק.

לפני הרבה שנים החלטתי שאני לא יכולה לבשל כי מה שניסיתי לא יצא. הפסקתי לנסות, חוץ מכמה דברים שנראו לי מראש לא מסובכים (ולכן חוסר הכישרון שלי לא אמור להפריע להכין אותם). הפלא ופלא, באותם כמה דברים שניסיתי שוב ושוב השתפרתי מאוד עם השנים. תחשבו כמה אפשרויות לתרגול פספסתי, ולכמה נסיונות בישול ניגשתי מראש בתחושת כישלון ותבוסה, רק כי חשבתי שאין טעם שאנסה בכלל. יש גם תחומים שהחלטתי שאני גם לא טובה בהם והם לא חשובים לי, אז מה זה משנה בכלל. נגיד, לבחור בגדים.

גם אני חוטאת בsprezzatura, אם אני לא מספרת על השחיקה הנגרמת מסגנון החיים העמוס-צפוף-תזזיתי שלי. לאחרונה אני מנסה להפסיק עם השקר הזה ולומר בגלוי: ריבוי העיסוקים שלי – אותו אני אוהבת מאוד – דורש משמעת וגובה ממני מחיר: הגוף שלי נחלש. אני עייפה *מאוד* תמיד. אני לא אוכלת מסודר. אני לא עושה ספורט. עם הזמן יש לי פחות סבלנות לאנשים, היעילות שלי יורדת וקשה לי להתחיל ולקדם פרויקטים. על התקדמות בכתיבה אקדמית אין בכלל על מה לדבר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שונות, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על Sprezzatura

  1. Leora הגיב:

    לא הכרתי את המילה אבל מכירה ועוד איך את הניסיון לשדר כאילו הכל בא בקלות ובנונשלאנטיות… האמהות הטרייה היא ממש ככה. משום מה נראה כאילו אני ״a natural״ אבל זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה. בהתחלה קיבלתי את זה כמחמאה ושיחקתי את המשחק של להעמיד פנים שזה באמת קלי קלותו… אבל ברור שאני מפספסת את היכולת לשתף ולקבל תמיכה. אז לאחרונה כששואלים אותי איך זה מרגיש להיות אמא אני לפעמים עונה שזה קשה כי יש פעמים שבא לי ממש להרביץ לה. יש מי שצוחק איתי ויש מי שקצת נבהל.
    נ.ב. מתה על הבלוג שלך.

סגור לתגובות.