Under Pressure

(מעין רשומת המשך לרשומה על sprezzatura.)

אני לא מכירה מילה בעברית לCool. זו לא קרירות, או מגניבות, או 'גזעיות', או שלוות נפש במצבי לחץ, אלא שילוב של כל אלה, ובמופגן. המוסכמה החברתית הבסיסית היא: חשוב להיות Cool בהרבה מצבים, או יותר נכון, חשוב להיראות Cool, ושחס וחלילה לא יחשבו שאת/ה בהיסטריה ושלחץ משפיע עליך. יש בזה הרבה הגיון: בזמן מצב לחץ, אנחנו מעריכים אנשים שנראים רגועים, ושמתפקדים כאילו לא קרה כלום. אלו האנשים שבהם אנחנו בוטחים. גם נעים יותר להפסיד בתחרות למישהו כזה, שלו ורוגע.

כשצפיתי באולימיפיאדות, בתור ילדה, היה נראה לי טבעי שספורטאים בוכים רק בזמן שהם מקבלים מדליה, מפגינים שמחה אחרי ניצחון, וגם אחרי הפסד. בכל שאר הזמן הם היו אמורים לא להפגין רגשות, ואם כבר, אז בעוצמה נמוכה. בכי אחרי הפסד, שנראה לי ילדותי, בכל זאת הסתדר: ספורטאי מועד להפסד אם יש סיכוי שהוא יבכה אחר-כך, והבכי מאשר שהוא זה שהיה אמור להפסיד, בכיין שכמותו. פעם שמעתי מישהו אומר שקרל לואיס אף פעם לא מתלכלכך בחול כשהוא קופץ לרוחק: הוא יוצא נקי מארגז החול. גם בגלל הניקיון הזה וגם בגלל שנראה שהוא אף פעם לא מפסיד, קרל לואיס היה קול. הכי קול.

נכון שבבכי יש דרמה שמצטלמת היטב, אבל היופי האמיתי במונחי האולימפיאדה הוא המאמץ שמסתיים בהישג ובניצחון. לא באמת רציתי (ואני לא בטוחה שעכשיו אני רוצה) לראות מה שלפחות חלק מהספורטאים האלה עוברים: היחס של המאמנים, הלחץ המטורף להצליח – עבור עצמם, עבור אמא, עבור הכפר או המולדת, הסמים שהם לוקחים ומקווים שלא יתגלו, ההרעבה העצמית, אובדן הילדות. שיהיו יפים ויקפצו לגובה. כמה אכזרי המצב הזה: עבודה קשה היא תנאי הכרחי (ולא מספיק), אבל שלא יראו כמה שאתם מתאמצים, מתלכלכים בחול, נלחצים או בוכים, אוקיי? זה יהיה ממש uncool מצדכם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שונות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.