720 מעלות במוזיאון ישראל

רשומת אורחת מאת תמר.

—-

לא מאוד התרשמתי מהתכנים שהוצגו במיצב °720 של רון ארד, אבל בכל זאת, חזרתי משם מרוצה מאוד אתמול בלילה.

קצת רקע – 720° הוא אירוע אמנותי/קונספט עיצובי/מיצב גרנדיוזי שבמסגרתו מוקרנים קטעי וידאו ארט קצרים למדי. הוא מציג במוזיאון ישראל, במסגרת עונת התרבות בירושלים, ויש בדיוק עוד יומיים עד שהוא יסתיים. 720° נהגה ונוצר על ידי רון ארד (המעצב, לא הנווט השבוי). בקיץ הקודם המיצב הועלה בלונדון וזכה שם להצלחה. בגלגולו הנוכחי הוא מוקרן פעמיים בערב, בגן המוזיאון (20:30 ו-21:45). אם אתם מתכוונים להגיע, קחו בחשבון (א) שזה עולה כסף, והתשלום לא כולל ביקור במוזיאון עצמו, שסגור בשעות האלו. (ב) שצריך להגיע לפחות עשרים דקות לפני תחילת ההקרנה, קצת יותר אם כוללים חיפוש חניה. (ג) בירושלים כבר קר בשעות האלו, תביאו סוודר.

ולגופו של עניין – הקונספט של 720° הוא מרתק, יפהפה וחדשני. ה"מסך" שעליו מוקרן הוידאו הוא בעצם 5,600 חבלי סיליקון לבנים-שקופים (דומים באופן מחשיד לגלילי דבק חם טרם ההתכה), שיוצרים מעגל גדול. הקהל צופה בוידאו מתוך או מחוץ למעגל, תוך שתיית מרק בצל וישיבה על שרפרפי פלסטיק (רק מבחוץ, בתוך המעגל חלים הכללים המקובלים של מוזיאון/ספריה/סלון של סבתא). ה"מסך" עצמו דינמי ומשתנה כמו שרק חבלי סיליקון יכולים להיות – החבלים מהווים לא רק מסך לעבודות הוידאו המוצגות, אלא גם דלת כניסה (שיכולה להפתח ולהסגר בכל נקודה אפשרית), סדין שעליו מוקרנות הסילואטות של הצופים, וילון שנע ברוח, תיאטרון צלליות של קווים ארוכים שמוקרנים על אדמת גן הפסלים, ובעיקר – יצירה עיצובית מרשימה העומדת בפני עצמה, גם כשהתוכן המוקרן הוא "סתם" אור לבן.

כאמור, מדובר בקונספט חדשני מאוד להקרנת וידאו ארט. כל כך חדשני, עד שהאמנים שיצירותיהם נכללות במיצב לא באמת ידעו מה לעשות עם קונספט הזה ואיך לעבוד איתו. כך קרה שהיצירות שמוצגות ב-720° הן, לפחות בעיני, חסרות מעוף ברובן, ולא עושות שימוש מעניין בתכונות יוצאות הדופן של המיצב. במקרה הטוב, התוצאה נראית כמו סתם מסך מעגלי, ברזולוציה נמוכה. במקרה הפחות טוב, לקחו וידאו מוצלח למדי של קותימאן (אמן שאני מאוד אוהבת) ופשוט הקרינו אותו 4 פעמים זו בצד זו, בלי לטרוח אפילו לעשות משהו עם המעברים הגסים בין תמונה אחת לשכנתה. בנוסף, היתה תחושה שהיוצרים העדיפו את השכפול של אותו דימוי על גבי ה"מסך" (הן בו זמנית והן שוב ושוב) על פני החד-פעמי, זה שניתן להחמיצו, אך גם ניתן באמת להתרגש ממנו. או כפי שניסח זאת אבא,זה לא באמת גורם לך לרצות להשאר לסבב שני, רק כדי לראות איך אותו קטע נראה מזווית אחרת. יוצא הדופן היחיד הוא הוידאו הפשוט-לכאורה של האמנ/ית באביס אלכסיאדיס (Babis Alexiadis), אבל גם הוא לא משתמש בכל מגוון האפשרויות העצום שמציע המדיום של מסך מעגלי, דינמי, שקוף למחצה ודמוי וילון ענק, עם זוית ראיה פוטנציאלית של 720°.

בקטע האחרון שהוקרן אתמול נכלל ריקוד (של שרון אייל, אם אינני טועה) במרכז המעגל. הריקוד, יפה ומעניין ככל שהיה, רק הדגיש את הבעייתיות של הוידאו, משום שלא היה באמת קשר בין המתרחש על המסך לבין תנועותיה של הרקדנית. אמנם הרקדנית השתתפה גם בעבודת הוידאו שהוקרנה סביבה, והריקוד היה מסונכרן עם פס הקול, אבל זה הכל, פחות או יותר. שום משחק עם החבלים, שום אינטראקציה ממשית של הרקדנית החיה עם בת דמותה המצולמת. אפילו תחליף "בנאלי", כמו מספר מצלמות וידאו שמחוברות למותני הרקדנית ומקרינות בזמן אמת את הקהל שסביבה על ה"מסך" המעגלי הענק, היה יכול להיות מעניין ומרגש יותר.

אז למה בעצם חזרתי הביתה כל כך מרוצה ושמחה? לא רק כי הקונספט העיצובי היה מרשים, וכי ההליכה הלילית הלוך וחזור דרך עמק המצלבה היתה חוויה נפלאה. גם לא רק בגלל הרעיונות שהציפו אותי, של "מה אני הייתי עושה אם היו נותנים לי מדיום כזה" (בינינו, אני לא בטוחה שרון ארד היה מקבל ברוח טובה את ההצעה שלי להקרנת צילומי שחיה צורנית ב-720° בליווי רקדניות בבגדי ים שמניעות את החבלים). הסיבה העיקרית לשביעות הרצון הגובלת באופוריה היתה תחושת ה"אירוע-שאסור-לפספס" שאפפה את כל העסק. אחרי הכל, עם יד על הלב, כמה פעמים כבר קורה שכולם מדברים על מיצב במוזיאון ישראל? שחברים ומשפחה מכל הארץ באים במיוחד לעיר הקודש כדי לצפות בוידאו ארט? שהחניה של המוזיאון מלאה עד אפס מקום? שרחבת הכניסה והקפטריה רוחשות בהמולה של מאות אנשים, למרות שהשעה תשע בערב, ומוצ"ש, ולא מוכרים כלום חוץ מעוגות בנות יומיים? שכל אחד שואל אותי אם כבר הלכתי ל-720° ומתי אני הולכת ומה דעתי ואיך היה? שאני פוגשת במוזיאון את אמא ואבא שפוגשים את ראש המועצה של היישוב שלהם בצפון? שילדים בני שלוש וקשישים בני שמונים ועובדי הייטק מצטופפים יחד בגן הפסלים בעשר בלילה, למרות שקר ושמחר יום עבודה?

וזו, אם להיות פלצנית לרגע, חשיבותה האמיתית של אמנות – האופן שבו היא נוגעת בקהל, יוצרת אצלו ציפיה, מוציאה אותו מהבית, וגורמת לו להגיב, לדבר ולהביע דעה. אפילו אם הדעה הזו מסתכמת ב"זה יכול היה להיות יותר טוב".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על 720 מעלות במוזיאון ישראל

  1. rachel הגיב:

    מאוד מסכימה עם רוב הביקורת. גם אנחנו יצאנו בתחשוה שהאמנים לא עושים מספיק עם הקונספט, ובהעדר שימוש בו המאגניבות של חבלי הסיליקון די נעלמת אחרי הסרטון הראשון.
    באביס אלכסאדיס זה עם האיש שהולך? זה גם היה המיצג שזיו הכי אהב כי "רואים עלילה שונה מכל זוית". האמת שאני דווקא הייתי די מבסוטה מקותימאן, אבל כזו אני, עממית 🙂

    • תמר הגיב:

      גם האיש ההולך היה חמוד, אבל התכוונתי דווקא לוידאו השני בשחור לבן – עם סביונים שהזרעים שלהם עפים ברוח ושאר דימויים מעולם הטבע.
      לגבי קותי-כפרה-עליו, גם בלי המעגל והחבלים, זה לא הוידאו הכי טוב שלו בעיני. יש לו וידאו אחר של טיול בכל רחבי ירושלים עם עדשת פישאיי, שהוא מדהים.

  2. rachel הגיב:

    אה, ואני לא זוכרת רקדנית…

  3. שמש שמש הגיב:

    אני אהבתי את העבודה של קותימאן, גם אם היא היתה מגניבה גם ביוטיוב. להיות במעגל הזה, ולהיות פיזית בתוך קליפ של קותימאן, היה אינטנסיבי ומרגש.

    • תמר הגיב:

      ומה חשבת באופן כללי על המיצב?

      • שמש שמש הגיב:

        פחות או יותר כמוך (אם כי פחות מנוסח): להיות בתוך הוילון היה כיף, ולא מחניק (תחושה שיש לי באולמות מוזיאון לפעמים). מבחוץ הרגשתי טיפה אבודה. אהבתי את העבודה של קותימאן, אהבתי את הספוקן וורד (שגם בה היה נסיון להתמודד עם החלל הזה). היו אנשים סביבי שהתמוגגו מדברים שלא הרשימו/ריגשו/זעזעו/גרמו למחשבה בשום צורה, וזה גרם לי לתהות האם אני מפספסת משהו או שהם מזיינים את השכל, או שניהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s