כשההעצמה מערערת

רשומת אורחת מאת רייצ'ל וויטיס.

***

התמזל מזלי לעבוד בחברה שמכבדת נשים. מכבדת אותן טופ-דאון, ביחס הנשים הגבוה שבה (כפול מהממוצע בתחום) ובמדיניותה המוצהרת לקידום נשים, ומכבדת אותן בוטום-אפ, באוירה המקבלת והנעימה ששוררת בד"כ באופן ספייס שלה (שעל יתרונותיו המפתיעים בקידום מעמד האשה  בעבודה אולי אכתוב פעם).

כל כך מכבדת נשים, שלפני שבועיים קיבלנו כל נשות החברה מייל שמזמין אותנו לארוע Women Initiative, או בשפת העם – יום העצמה לנשים. הדבר הטוב שקרה ביום הזה היה הקרנת סרט הTED של שריל סנדברג, אליו התוודעתי לראשונה בפוסט הזה. הדבר הרע היה כל השאר. את הביקורת שלי על כך כבר כתבתי בשאלון הפידבק, פה אני רוצה לחלוק שתי נקודות מרכזיות, שלדעתי מייצגות יפה כמה מונחים שגויים בהם נוקטת החברה שבה אנו חיים ביחס לנשים, קריירה ומה שביניהם. בעיקר מה שביניהם.

1. אישה=משפחה

 את הארוע פתחו דבריהם של שני המנהלים הבכירים ביותר בחברה בארץ, שאחריהם דיברה מארגנת הארוע, בכירה מאוד בחברה גם היא. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התייחסו לנשים כמעט רק בהקשר שלהן לנישואין ולאמהות. הדובר הראשון הציג לתפארה את סבתו, שגידלה עשרה ילדים ומהדרך בה היא ניהלה את ביתה הוא לומד לנהל ארגונים. הדובר השני סיפר על התמודדותו בימים שבהם הוא לוקח את הילד מהגן (תופעה מבורכת לכשעצמה, שהיא חלק מהסיבה שבגללה אני כ"כ אוהבת לעבוד בחברה הזו) כנקודת ההזדהות שלו עם נשים עובדות. הדוברת השלישית התחילה את תיאור התמודדותה כאשה עובדת בנקודה שבה נולד ילדה הראשון, והרצון לבלות איתו נשאר אפיונה הנשי היחיד במשך כל דבריה.

עד כמה שאני, כאמא גאה לשני ילדים, יכולה להזדהות עם בעיית האם העובדת, היה לי קשה מאוד לשמוע רק עליה מכל הדוברים. גם כי מימיני ומשמאלי ישבו קולגותיי הפנויות ו/או חסרות הילדים (שלפחות בצוות שלי מהוות יותר ממחצית מהנשים), וגם כי בדבריהם בעצם שידרו הדוברים שהבעיה היחידה (או הערך המוסף היחיד) של נשים בשוק העבודה הוא בהיותן בעלות משפחה. מכאן משתמע שאם אתן חסרות בעל וילדים, מברירה או מחוסר ברירה, הרי שאתן שקולות מכל בחינה ועניין לגבר העובד, ומה הטעם להעצים אתכן?

 אני בטוחה שהדבר לא נעשה בזדון, אלא פשוט מתוך הפרספקטיבה האישית של הדוברים. חבל שהם לא ראו (או לא הפנימו) את הדברים שנאמרו בסרטון הטד של סנדברג: ההבדלים בין גברים לנשים בשוק העבודה מתחילים הרבה לפני שנולדים הילדים, והם מקיפים יותר מהקושי הספציפי שבגידול ילדים לצד קריירה: הם נמצאים בהערכה העצמית השונה של נשים וגברים, בהתנהגות השונה שלהם עקב כך, וגם בציפיות שונות של החברה משני המינים. חלק גדול מההבדלים האלה שוכן בתוך הלא מודע של הנשים ושל סביבתן, ומכאן הצורך הגדול, לדעתי, להתמקד דווקא בהם.

2. הנשים המושלמות

בהמשך לסעיף הקודם, בלטה מאוד בדברי הנואמים ההתפעלות (אני אניח שהאמיתית) שלהם מהיתרונות הביולוגיים של הנשים על הגברים.  הדובר הראשון התפעל מאשתו, המנהלת עסק מצליח ובד בבד לא שוכחת את החוגים שיש לילדים באותו היום. הדובר השני דיבר על מה שהוא כינה "יכולות הניהול המרחביות" של נשים, המאפשרות להן להשקיע בכמה דברים בו זמנית.  אצל הדוברת השלישית לא נאמרו הדברים במפורש, היא רק דיברה בשמחה על המצב המאוזן אליו היא הצליחה להגיע בקריירה שלה, שבו היא יוצאת מהעבודה בשעה סבירה כדי לראות את הילד שלה ואז משלימה עבודה בלילות.

האשה העובדת, אמרו לנו הדוברים, היא זו שגם מנהלת קריירה בשיא המרץ, וגם משקיעה בכל ענייני הבית (ומהמתנה שקיבלנו ביום ההעצמה – מראת איפור עם לוגו של החברה- אני מוסיפה את מה שלא נאמר: כמובן גם נראית מצוין תוך כדי כל המאמץ הזה). זה לא בקשה מוגזמת , הם אומרים,  הרי ידוע לכל שהמגדר שלה חנן את האשה ביכולות מופלאות לעשות אלף דברים בו זמנית ולהצליח בכולם. רק תוציאו מתוך עצמכן את היצור המושלם שנועדתן להיות.

כדוסית למודת אפולוגטיקה דתית שוביניסטית, כשאני שומעת אמירות  בדבר טיבה הנעלה של האשה אני זעה בחוסר נוחות. מנסיוני, בד"כ אמירות כאלה באות לחפות על ציפיות בלתי נסבלות מאותו יצור נעלה. כי האמת היא שנשים, בדיוק כמו גברים, לא יכולות לעשות גם וגם וגם בלי לשלם מחיר. ואם הן יכולות, הרי זה אחרי עבודה קשה שהשיוך המגדרי שלהן עזר להן בה מעט מאוד. הייתי רוצה שהמעסיק שלי יזכור את זה כשהוא חושב על איך לעזור לי להתקדם בחברה, ומה לעשות כדי שיותר נשים ישארו במירוץ אל המשרות הבכירות.

תנו לי להיות לא מושלמת, בין אם זה אומר עבודה במשרה חלקית (פריוילגיה שבהיי טק הס מלהזכיר), או ויתור על ילדים מבלי שאפסיק להיחשב בעיניכם כאשה. ולכל הפחות, תתנו מתנה קצת יותר שימושית ביום ההעצמה הבא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שונות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על כשההעצמה מערערת

  1. Tomata הגיב:

    Spot on. למודת ימי העצמת נשים צבאיים לנשות קבע, קיבלתי בדיוק את אותו רושם (שזה מצחיק, כי רוב הנשים בצבא הן לא בגיל נישואין וילדים בכלל).

    אני גם אשמח לקרוא את התובנות על ה-open space, אם וכשייצא מהן פוסט.

    • שמש שמש הגיב:

      גם אני אשמח לקרוא את תובנות ה-open space.

    • רייצ'ל וויטיס הגיב:

      תודה! מדכא לחשוב שזה כ"כ נפוץ. חברה שלי משתתפת עכשיו בתוכנית דומה של גוגל, אני מחכה לשמוע ממנה אם שם זה יותר טוב.
      לגבי האופן ספייס: לא יודעת אם יש לי מספיק מה להגיד בשביל פוסט. באופן כללי אני מרגישה שכמות ההתייחסויות הסקסיסטיות בסביבתי (החל מלדסקס איך היתה הדייט אתמול בלילה וכלה בסרטונים לא צנועים ביוטיוב) ירדה פלאים מאז שאנחנו באופן ספייס. זה די מובן כשהמנהל של המנהל שלך יושב בקוביה מאחוריך. אני יודעת שהאנשים שעשו את זה ממשיכים לעשות את זה, אבל זה שהם לא עושים את זה לידי (והופכים אותי בכך לשקופה – תודה לבעלת הבלוג שפירמלה בשבילי את המונח הזה) עושה את היום שלי ליותר טוב.

  2. אביטל הגיב:

    גו רייצ'ל!
    פוסט מעולה, נגעת בכמה נקודות שהפריעו להרבה מאיתנו באותו יום (ובכלל).
    חבל שהראייה של נשים וקריירה נעשית הרבה פעמים דרך הספקטרום הצר של חיי המשפחה שלהן. אני בטוחה שזו בעיה שמטרידה הרבה נשים, אבל כמו שכתבת היא בטח לא היחידה.

    ואופן ספייס הוא השטן, בעיניי.

  3. adamatan הגיב:

    רייצ'ל,
    באופן ספייס אני נחשף לכמויות של מידע אישי ורכילותי שבחיים לא הייתי נחשף אליו בחדרים. אני שומע על הדייט של ההיא מאתמול בלילה, את השיחות הבלתי-נגמרות של ההוא עם העיריה ואת המוזיקה המחרידה של היושבים לידי.
    כשאני מבקש קצת שקט, אני יוצא הנודניק – מחרב המסיבות שלא רוצה שישמעו מוזיקה לידו. במקרה הטוב סוגרים את המוזיקה עם פרצוף חמוץ, במקרה השגרתי מנמיכים קצת את המוזיקה בשביל לעשות לי טובה, במקרה הגרוע מסרבים לכבות אותה כי "יש כאן שלושה אנשים שנהנים, שים אזניות".
    בעיני, הרבה יותר קל לבקש התחשבות משניים-שלושה שותפים לחדר מאשר מעשרים איש באופן ספייס. זה נכון גם בהטרדה מגדרית וגם בהטרדת רעש רגילה.

    • רייצ'ל וויטיס הגיב:

      מעניין. מילא שלמרכלים/בעלי הטעם הגרוע במוזיקה לא אכפת מהחברים שלהם, אבל הם גם לא חוששים מהמנהלים ? או שהם הם המנהלים?
      לי העניין של לבקש התחשבות לא עבד, לפחות לא בלי לצאת שוב ושוב האשה הדוסית המעצבנת. מה שכן, האנשים אצלנו מספיק הגונים כדי לא לעשות דברים כאלה באופן ספייס. כנראה שטיב האופן ספייס נקבע בעיקר על פי סוג האנשים שמאיישים אותו. טוב, אני אחפש נושא אחר לבלוג אורח (טעמתי מהתהילה ועכשיו אני מכורה…).

      • adamatan הגיב:

        הם עמיתים, לא מנהלים.
        אני לא חשוב שהם תופסים את עצמם כלא מתחשבים. הם חושבים שהמשרד ההומה והרועש הוא צעיר, מגניב, תקשורתי ושאר ירקות. המנהלים מעודדים את האוירה הזו, עד גבול מסויים.
        גם לי העניין של לבקש התחשבות לא עבד, לפחות לא בלי לצאת שוב ושוב היבש, משבית השמחות המעצבן.
        אני לא חושב שטיב האופן ספייס נקבע לפי טיב האנשים. הוא נקבע לפי המוסכמה החברתית. אותם האנשים שעובדים אצלי היו יכולים להיות שקטים מאוד באופן ספייס בחברה אחרת, שבה כל צלצול טלפון היה מעורר הרמת גבה כעוסה.

      • adamatan הגיב:

        עוד עניין – חדר אפשר להחליף. במקרה שלך, אפשר לבקש חדר עם נשים, או עם גברים מתחשבים. במקרה שלי אפשר לעבור לחדר עם חרשים-אילמים. אי אפשר לעבור אופן-ספייס – בדרך כלל יש רק אחד כזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s