רשומת אורחת מאת מירב.

***

אני קצת מקנאה באנשים שיכולים לומר על אמן או שיר ש"גדלתי עליו", כי תמיד נדמה לי שלא גדלתי על כלום. בבית שהיה משופע בספרים מכל הסוגים והמינים, איכשהו לא היתה מוזיקה כמעט בכלל. היו שלושה יוצאי דופן: הגשש החיוור (אם כי בעיקר המערכונים), קלטת הווידאו לילדים "כמו גדולים" שזכרה שימח אותי מאוד באבל הכללי על אריק איינשטיין, וקלטת אודיו ישנה אחת בשחור-כתום, הקלטה פיראטית של המופע של סיימון וגרפינקל בסנטרל פארק.

הקלטת הייתה שייכת לאבא שלי שרחוק כיום מזרח ממערב מכל זה, אבל שמר אותה כנראה כשריד אחרון לאז. כילדם היינו שומעים את הקלטת הזאת שוב ושוב בלי להבין אף מילה אבל עם השתאות רבה מצלילות הקול, מהרמוניית המוזיקה ומהתשואות העצומות של הקהל. ג'יברשנו את"Mrs Robinson", זייפנו את "America" (המילה היחידה שידענו, מן הסתם) ותמיד שמחנו לצעוק "וואו וואו וואו". הקלטת הזו היתה גם הפעם הראשונה שפגשתי שיר שעוצרים הכל לכבודו – "The sound of silence", שמרחיב את הלב בעדינותו ובקסם שלו.

עם השנים נעלמה הקלטת ובמקומה נקנה דיסק חוקי, אבל הקסם מן הסתם לא היה אותו דבר בשבילי. אני פניתי למצוא לעצמי הטעם המוזיקלי שלי וניסיתי גם "לגדל" את האחים הקטנים שלי לצליליו, בהצלחה רבה יותר או פחות. ולמרות זה, כשאני חופרת אחורה נדמה לי שזה היה המפגש הראשון, הלא מודע, עם היכולת של מוזיקה לתפוס אותך מתחת לעור, לפני המחשבות המוגדרות והמנוסחות. הצמרמורת מהצליל המוכר הראשון, הרצון להצטרף לקולות, הרפלקס לשיר משהו גם אם המילים עלומות לחלוטין, היה ונשאר החוויה התמידית עם כל שיר חדש וההשפעה הבלעדית של מוזיקה. אני כמעט לא שומעת היום מוזיקה לועזית מבחירה, אבל כל פעם שאני פוגשת באחד מהשירים האלו אני נפעמת קצת למשמע הצלילים ושמחה שלפחות לעצמי אני יכולה לומר שגדלתי עליהם.

***

רשומה זו נכתבה במסגרת פרויקט 'חביתה מוזיקלית'.