The Book Of Mormon – המחזמר

רשומת אורח מאת ירון אסא
אזהרת ספויילר:דוגמאות קונקרטיות מופיעות כהערות שוליים על מנת שלא להרוס פרטים בעלילה. יחד עם זאת, הרשומה הזאת עוסקת במחזה עצמו ועשויה לספיילר לכם אותו.
—–
Book Of Mormon הוא מחזמר של יוצרי סאות׳פארק על מעלליהם של שני נערי מיסיון מורמונים מארה"ב, באפריקה, ובוחן באמצעותם סוגיות רחבות יותר של דת, חברה ואמונה.

בסאות'פארק היה פרק על הדת המורמונית, שמומלץ לראות לפני המשך הקריאה (ובכלל). הפרק עסק בעיקר ביחס החברה לדת, ואילו המחזמר Book Of Mormon עוסק בנקודת המבט של המאמינים עצמם; ובמיוחד במקרים בהם הם חווים מתח בין הדת לאמונה הדתית שלהם כשלעצמה. המתח בין שני הגורמים נוצר כאשר גיבורי המחזמר מגיעים לאוגנדה מוכת האיידס, המחלות והמלחמה, ונאלצים להתמודד לראשונה בחייהם עם מצבים שמאתגרים את הגבולות הנוקשים של הדת שלהם.

כמקובל בסיפורים מסוג זה, הם יגיעו לנקודות שפל מייאשות, יגלו תושיה שלא חשבו שאפשרית, ושאר נקודות עלילתיות מוכרות למדי. הייחוד של Book Of Mormon מגיע מעומק המסרים המועברים במסגרת העלילה. התוכן שהמחזמר יוצק לכל סצנה הופך כמעט כל שורה לביקורת חדה על הדת המורמונית (ובהשלכה, על כל דת), והכל מוגש בעטיפה קומית משובחת: זו אחת היצירות המצחיקות שראיתי בחיי.כך, ה"שטיק" העלילתי המוכר בו הגיבורים נזרקים ממנעמי חייהם לסיטואציות מאתגרות, משמש לביקורת על חוסר הרלוונטיות של דת שעוסקת בצרות-עולם-ראשון של לבנים עשירים, למדינת עולם שלישי שנאבקת לשרוד ביום-יום (1). באופן דומה, הגיחוך בטענות העובדתיות של הדת משמש לכמה בדיחות שטחיות, אבל בין צחוק אחד למשנהו המחזמר משחיל אמירות משמעותיות על הגזענות הקשה שהייתה חלק אינטגרלי מהדת המורמונית עד 78'. מעבר להיבטים הבעייתיים ביחס הדת לעולם, המחזמר גם מציג היבטים שלילים של הדת בחיי המאמינים עצמם. מעבר לעיסוק הברור בהומוסקואליות מודחקת ושנאה עצמית, המחזמר מציג במלוא תפארתם את הנזקים הפסיכולוגיים הבלתי נמנעים בדת בה נענשים על המחשבות עצמן, ושבה שקר לבן יומיומי עשוי לדון אותך לגיהנום (2).

על אף הביקורת הנוקבת, התמונה תמיד מוצגת באופן מורכב, שלא הופך את הדמויות לקריקטורות חד מימדיות. גם הדת לא מוצגת בואקום, והרבה מהפגמים בה ממוסגרים כשיקוף של פגמים רחבים יותר בתרבות ככלל (3). למעשה, הרגע היחיד במחזה שיכול להיחשב כ״יפה״ – דקה של שקט ושלווה בתוך ים של ציניות – הוא דווקא טקס דתי, שמראה גם את הערך בטקסיות. חשוב מכך – תמיד לצד הביקורת על הדת, המחזמר מציג את הצדדים החיוביים באמונה הדתית של הדמויות – אופטימיות, הרצון להטיב עם העולם ותושיה.

לאורך כל המחזמר, החוטים המקשרים בין דת לאמונה דתית הולכים ונפרמים, והיומרה של הדת להציג קאנון נוקשה ומחייב מוצגת כמגוחכת יותר ויותר. בסופו של דבר, לאחר הפשטת האמונה הדתית מכל הסיפורים, הטענות העובדתיות והכללים המקיפים אותה, המחזמר מזקק אותה לגרסה של טוב לב ואנושיות – תקווה, אחווה אוניברסלית וראיית הטוב בעולם, גם לנוכח מציאות נוראה וגרוטסקית. גם בנקודה זו, המחזמר מצליח לא להתדרדר לקיטש, אלא ליצור מחומרי הגלם הבנאליים האלו חוויה מרגשת מאוד.
האמונה הדתית המזוקקת הזו כל-כך אנושית במהותה, עד שמצאתי את עצמי מזדהה איתה על אף שאני אתאיסט (4). זו אמונה שמתבטאת  בתפילה שמעצימה את המתפלל, גם אם אף אחד לא מקשיב לה; בהודיה לאל שנותנת תקווה, גם אם אין אל להודות לו; וביצירה של מחר טוב יותר על ידי כך שנהיה אנשים טובים היום. גם שבועות אחרי שראיתי את המחזמר, זה מסר שאני עדיין מזדהה איתו ומרגיש מחובר יותר באמצעותו לאנושות ככלל. באופן אירוני, מדובר באחד המסרים היפים יותר של עיקרי הנצרות – אחווה אוניברסלית ותקווה אוניברסלית לעתיד טוב יותר.אולי בעוד כמה מאות שנים האנושות שוב תעטוף את המסר הזה בסיפורים מופלאים ומגוחכים. כל עוד שנזכור שאלו מטאפורות שמותר לצחוק עליהן, הכל יהיה בסדר. Ma ha nei bu, Eebowai.

———
מכאן והלאה דוגמאות קונקרטיות מתוך המחזמר:

1) החל מהבעיות – המורמונים מתלוננים על המטוס הצפוף, כשאנשי הכפר מתלוננים על איידס, בצורת ומוות; ועד לאופן שבו גן העדן מתואר  – המורמונים רוצים כוכב משלהם, ונבולונגי חולמת על קמח וזריקות ויטמינים.

2) בעוד שההצגה של Spooky Mormon Hell מוגזמת, כמובן, מורמונים אכן נושאים תחושות אשמה קשות על ״חטאים״ קטנים ויומיומיים דוגמת שקרים לבנים, הפרת חוקים מנהלתיים, ומחשבות לא טהורות.

3) השיר I am Africa הוא תמצות גאוני של כל ההתנשאות המערבית הפריווילגית הלבנה וההסתכלות החיצונית שלה על אפריקה, וממסגר הרבה מהניתוק של המורמוניזם כתוצר של התרבות ככלל.

4) הרי אלדר פרייס מסיים את המחזמר כאתאיסט (או לפחות אתאיסט-אגנוסטי), ועדיין שותף מלא לאמונה הדתית הזו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, מוזיקה, שונות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על The Book Of Mormon – המחזמר

  1. yael הגיב:

    אח, אני ממש רוצה לראות את ההצגה הזו ואפילו נמצאת בעיר הנכונה לשם כך רוב הקיץ, אבל זה כל כך מעל לתקציב המחייה שלי. מבאס. גם סאטירה על דת וגם על אוגנדה! הארץ שכאשר טופ גיר צילמו בה פרק חשבתי לעצמי תוך כדי צפייה "לא רק שהם לא הגזימו, הם אפילו הציגו את התחבורה במדינה בצורה מחמיאה יחסית לאמת"…

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      יש לך אופציה להרשם ללוטו של הכרטיסים המוזלים אם תגיעי לקופות מוקדם פרטים כאן: http://www.bookofmormonbroadway.com/tickets.php
      ציטוט:
      TICKET LOTTERY: A limited number of tickets for each performance will be sold through the lottery. Entries will be accepted at the box office beginning two and a half hours prior to each performance for up to two tickets.

      Two hours before curtain, names will be drawn at random for a limited number of tickets priced at $32 each. Only one entry is allowed per person. Cards are checked for duplication prior to drawing. Winners must be present at the time of the drawing and show valid ID to purchase tickets. Limit one entry per person and two tickets per winner. Tickets may be purchased in cash or with a valid credit card. Tickets are subject to availability.

  2. רן גלוסשניידר הגיב:

    באיחור קל – ירון אסא דיגה איבואי!

  3. תמר הגיב:

    באיחור רב, ואחרי שסוף סוף ראיתי את ההצגה, אני מסכימה רק חלקית עם השורה התחתונה שלך –
    (ספוילרים מהותיים ביותר מכאן והלאה)
    אני לא חושבת שגירסת אלדר קאנינגהאם לדת המורמונית היא פחות מטופשת מהמקור, ואפילו לא בהכרח יותר אוהבת אדם ואופטימית. הוא פשוט התאים את הדת למקום. הדת המורמונית היא מטבעה דת מאוד מאוד אמריקאית (בהצגה זה מובע היטב בשיר All American Prophet), החל מהנרטיב שלה (אם אתה חי מחוץ לארה"ב, למה שתתרגש מהסיפור על בני ישראל שחיו באמריקה?) ועד לעולם הערכים ומערך האיסורים. הדת החדשה של ארנולד לוקחת כמה אלמנטים מהמקור, ובונה סביבם דת מאוד מקומית – הנביא נלחם באיידס ודיזנטריה, האל מעניש על מילת נשים ובעילת תינוקות במקום על התמכרות לקפה וכולי. דווקא האלמנטים שנשארים הם הקליפה ולא המהות (שמות הדמויות, לוחות הזהב, ההגעה לסולט לייק סיטי). מהבחינה הזו אלדר קאנינגהאם הוא לא רק שקרן יצירתי אלא גם אדם חכם – הוא מבין שכדי להגיע לליבם של המקומיים הוא חייב "לדבר בשפה שלהם", בעוד שאלדר פרייס, לעומתו, מסכם את העניין ב"ואו זה כמו אורלנדו פלורידה".
    מה שכן, כן ראיתי בהצגה אמירה על עצם האמונה במה שמגיע מלמעלה כדבר יפה ונאצל מצד אחד ומטפש וריקני מצד שני (בעיקר בשיר I believe).
    וחוץ מזה, זה באמת מחזמר גאוני. אחד הטובים שראיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s