הימנעות היא דבר מועיל, לטווח קצר. משהו רע קרה, אין כח/רצון/משאבי נפש/משאבי גוף כדי להתמודד איתו, אז לוקחים הפסקה. לטווח רחוק, היא מצמצמת אפשרויות ומרחבים, ומובילה לתחושת אפסות מול העולם. הפסקתי לכתוב בבלוג הזה באופן סדיר לפני יותר משנה והפכתי את רוב הרשומות לפרטיות כי הגיבה בבלוג מישהי שביקשתי ממנה להתרחק ממני ולהתנתק ממני, יותר מפעם אחת. המרחב האינטרנטי הקטן והחביב שלי, עליו שקדתי מאז מרץ 2011 הפסיק להיות שלי, ותחושת הפרטיות היחסית שלי בבלוג נעלמה. בנוסף גם חלק מהתכנים כבר לא התאימו לי, אבל זה לא קשור הרי לכך שכמעט הפסקתי לכתוב.

הימנעות, כן? פעם חשבתי שאם מישהו לא רוצה לשמוע משהו, אני לא חייבת לדבר על הנושא הזה. למרבה הצער הסתובבתי אז עם לפחות אדם אחד צר אופקים ומרוב שלא דיברתי על דברים שלא עניינו אותו או הטרידו אותי הלכתי והשתקתי את עצמי עד שכמעט נחנקתי. עכשיו אני לא רוצה (מיוזמתי המלאה) לדבר עם הסובבים אותי על נושא שבבירור מעניין אותם, כך שאני עסוקה בפחד שמא אולי אחד מהם יהיה חצוף ופולשני ויעלה את הנושא, אפילו כבדיחה ובהתחשבות. ההימנעות כל-כך גדולה שעצם המחשבה על העלאת נושא לשיחה גורמת לי להתרחק משיחות בקבוצה.

זה לא משהו, הסיפור הזה. "מה יגידו לי" ו"איך אני לא אצליח להגיב" נהיו מפלצות בראש שלי, ובעיקר בנושאים שקשורים לאחריות ולסמכות (בצדק! אתמול עברתי שעה וחצי של שיחה עם שוחרת טובתי שטענה בלהט שאני צריכה להקשיב רק לעצמי ושאני טועה בכל מה שאני חושבת. אני לא הפסקתי את הדיון כי זה לא מנומס להפסיק אנשים בשטף של דיבור). בקיצור, אנסה לשוב לכתיבה שוטפת בבלוג, למרות שיש סיכוי לטרולים ולאובדן פרטיות.