עבודה רגשית

נסעתי באוטובוס "דן" וישבתי במושב שבנוי לבן-אדם+תיק/סל/שקית, אך אנשים טועים לחשוב שהוא בנוי לשני אנשים. התיישב לידי (ובצמוד אליי, כמובן) גבר. אפשר לנחש שהוא חשב שהוא רזה מספיק כדי להתיישב שם, אך אני לא ממש בנויה לאינטימיות עם זרים, אז אמרתי שהמושב הזה הוא לבן-אדם אחד ולא שניים וממילא אני תיכף יורדת אז קמתי. ה"תיכף" הזה לקח שלוש תחנות שבהן תהיתי איך מהטרדה (האיש הזה ישב צמוד אליי, אי אפשר להתבלבל בזה, אין שם מקום לישיבה לא צמודה) שהבנתי תוך כדי שהיא קרתה יצא שאני מוותרת וכמעט מתנצלת על זה שהוא התבלבל. כמובן שאמרתי לעצמי שהוא בטח לא התכוון, וזו לא הטרדה באמת, סתם אי הבנה של המרחב, ושכמובן כגבר הוא בטוח שהמרחב שלו ולכן הגיוני עבורי שקמתי ולכן הגיוני שהוא לא התנצל.

לתהליך הזה, שאני בטוחה שמוכר לחלק מקוראות המעטות של הבלוג הזה, קוראים "עבודה רגשית". מונח חדש בשדות הפמיניזם, שעוזר לי להבין הרבה סיטואציות. המונח הזה, למשל, מתייחס לעבודה רגשית שלא מקבלים עליה כסף (unpaid emotional labor). נגיד, בנוסף למילוי דלק, האדם שעובד בתחנת הדלק גם מוצא את עצמו מכיל צרחות של לקוח, שבא מעוצבן והחליט להוציא הכל על ממלא הדלק, כי אפשר. כבר אפשר למצוא שימוש במונח הזה ביחס למערכות יחסים זוגיות הטרונורמטיביות, למשל בטור הזה מהאפינגטון פוסט (שימו לב למה שהכותבת, שהיא מטפלת זוגית, כותבת על עצמה), או ביוטיובים:

המונח "עבודה רגשית" גם מתאים למערכת היחסים שלצערי נאלצתי לפתח עם הגבר שהתיישב בצמוד אליי באוטובוס, אני ויתרתי על מקומי ובראש גם הסברתי לעצמי למה הגיוני שהוא יתנהג בגסות רוח ולא יתנצל, במקום פשוט לעמת אותו עם זה שאין מקום לשבת. אני עבדתי רגשית במקומו, כדי לא לפגוע ברגשותיו (כלומר בגבריותו ותחושת השליטה שלו במרחב). כנראה שזה משהו שאני תמיד מניחה שאני אמורה לעשות, למרות שנים של תרגול פמיניזם מודע. כדי שהוא לא יצטרך לעבוד על הרגשות שלו ויחלים מהפגיעה הקשה שתיגרם לו מזה שאפנה את תשומת ליבו שאין מקום לשבת לידי למרות שהוא חשב שיש, אני פוגעת בעצמי ומספרת לעצמי סיפור כדי שכל זה יהיה הגיוני לחלוטין. אני מקווה שאצליח לגרום לעצמי להתפטר מעבודה רגשית (לפחות כזו שאני עושה באופן אוטומטי) בקרוב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שונות, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על עבודה רגשית

  1. יעל ר. הגיב:

    מעניין. לא היכרתי את המושג, וכבר אני חושבת על כמה וכמה דוגמאות מחיי.

    לגבי המקרה הספציפי, אני תוהה האם זה נובע רק/גם מתחושת השליטה הגברית במרחב או שזה בעצם פשוט חוסר התחשבות וכיבוד גבולות משווע, וחוסר אכפתיות מוחלט, שהיה קורה גם עם נשים (וכבר קרה לי בארץ). אולי זו אני שכמעט ולא נמצאת בישראל בשנה האחרונה, וכשאני שבה לזמן מוגבל קשה לי מאוד להסתגל לחוסר הכבוד למרחב האישי (מרחב פיזי, אך לא רק) שנתקלים בו לא מעט בישראל. זה גם קצת מתקשר לפוסט האחרון שלך – ההלך רוח הזה של המדינה היא "שלי", המרחב שלי, אני הייתי פה קודם ושכולם יקפצו או יזוזו מהדרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s