על אפליקציות, נימוס ופרטיות

לפני שנתיים-שלוש, הבעיה הייתה מיילי שרשרת או שאנשים כיתבו מכותבים רבים על מיילים ולא ב-BCC. הסברנו, גדלנו, הנורמות השתנו (לפחות בכל הנוגע לאינבוקס שלי). נראה לי שהגיע הזמן לכתוב רשימת המשך, שעשויה לעזור לאנשים המסתובבים באינטרנטים ובסמארטפוניה, כדי לעזור לכולנו לא לפגוע אחד בשני.

  1. לפני שמצרפים מישהו לקבוצת וואטאפ, יש לבקש את רשותו המפורשת. כדאי לספר למשתמש החדש מה תדירות המסרים בקבוצה.
  2. אתם חברים בקבוצת וואטסאפ? מעולה! נא להשתמש בה רק לצרכים אליהם נועדה. אם זו קבוצה של הצוות בעבודה, הימנעו מלשתף את הדחקה השוביניסטית או הגזענית החביבה שראיתם בפייסבוק. אם זהו קבוצה של אנשים שאינם בהכרח חברים (אלא עמיתים, קרובי משפחה וכו'), דמיינו שאתם במשרד (מנוכר קלות) כדי לוודא שמה שאתם כותבים מתאים.
  3. אתם במשרד? באוטובוס? בספרייה? במקום ציבורי? אין סיבה שאנשים אחרים ישמעו את הנוטיפיקציות שלכם. באמת שאין. יוטיוב באוטובוס? רק עם אזניות.
  4. אם אתם מתכתבים עם מישהו, אפשר ורצוי ללחוץ אנטר (או את המקבילה בסמארטפון) בסוף המשפט, ולא אחרי 2-3 מילים. למה? כי ככה הוא מקבל הודעה אחת במקום חמש. [אני בתהליך גמילה מאנטרים כאלה. תודה לחבריי על הסבלנות שהם מגלים בתהליך זה.]
  5. אפליקציה ביקשה מכם גישה לכל אנשי הקשר שלכם? כדאי שלא תתקינו אותה. ברשימה נמצאים גם אנשים שלא רוצים שהפרטים שלהם יגיעו לאפליקציה שהם לא בחרו להירשם אליה, והדבר החברי הוא לכבד אותם. [מודה ומתוודה שעד כה לא הבנתי את מידת הפגיעה האפשרית בחבריי ומכריי וזו הרשאה שנתתי לאפליקציות שונות. אשתדל להיזהר להבא.]
  6. היו לכם יחסים רגשיים ו/או מיניים עם מישהו? אם אתם כותבים על זה, אפשר ואף רצוי לשמור על הפרטיות שלהם.
  7. נפגעתם ממישהו (ספציפי, עם שם ופנים)? יש הרבה דרכים שאינן שיימינג אישי אינטרנטי להתבטא בנושא. (נושא חשוב לדיון, אבל לא ברשומה הקצרה הזאת.)
  8. אל תאכילו טרולים, למרות שלפעמים זה מממממש כיף לראות אותם נהנים מהכיבוד.
  9. בדיונים ברשת: אד הומינם? זה מגעיל אותי! כן, גם אם הוא התחיל.

 

פורסם בקטגוריה אינטרנט | עם התגים , , | תגובה אחת

The Book Of Mormon – המחזמר

רשומת אורח מאת ירון אסא
אזהרת ספויילר:דוגמאות קונקרטיות מופיעות כהערות שוליים על מנת שלא להרוס פרטים בעלילה. יחד עם זאת, הרשומה הזאת עוסקת במחזה עצמו ועשויה לספיילר לכם אותו.
—–
Book Of Mormon הוא מחזמר של יוצרי סאות׳פארק על מעלליהם של שני נערי מיסיון מורמונים מארה"ב, באפריקה, ובוחן באמצעותם סוגיות רחבות יותר של דת, חברה ואמונה.

בסאות'פארק היה פרק על הדת המורמונית, שמומלץ לראות לפני המשך הקריאה (ובכלל). הפרק עסק בעיקר ביחס החברה לדת, ואילו המחזמר Book Of Mormon עוסק בנקודת המבט של המאמינים עצמם; ובמיוחד במקרים בהם הם חווים מתח בין הדת לאמונה הדתית שלהם כשלעצמה. המתח בין שני הגורמים נוצר כאשר גיבורי המחזמר מגיעים לאוגנדה מוכת האיידס, המחלות והמלחמה, ונאלצים להתמודד לראשונה בחייהם עם מצבים שמאתגרים את הגבולות הנוקשים של הדת שלהם.

כמקובל בסיפורים מסוג זה, הם יגיעו לנקודות שפל מייאשות, יגלו תושיה שלא חשבו שאפשרית, ושאר נקודות עלילתיות מוכרות למדי. הייחוד של Book Of Mormon מגיע מעומק המסרים המועברים במסגרת העלילה. התוכן שהמחזמר יוצק לכל סצנה הופך כמעט כל שורה לביקורת חדה על הדת המורמונית (ובהשלכה, על כל דת), והכל מוגש בעטיפה קומית משובחת: זו אחת היצירות המצחיקות שראיתי בחיי.כך, ה"שטיק" העלילתי המוכר בו הגיבורים נזרקים ממנעמי חייהם לסיטואציות מאתגרות, משמש לביקורת על חוסר הרלוונטיות של דת שעוסקת בצרות-עולם-ראשון של לבנים עשירים, למדינת עולם שלישי שנאבקת לשרוד ביום-יום (1). באופן דומה, הגיחוך בטענות העובדתיות של הדת משמש לכמה בדיחות שטחיות, אבל בין צחוק אחד למשנהו המחזמר משחיל אמירות משמעותיות על הגזענות הקשה שהייתה חלק אינטגרלי מהדת המורמונית עד 78'. מעבר להיבטים הבעייתיים ביחס הדת לעולם, המחזמר גם מציג היבטים שלילים של הדת בחיי המאמינים עצמם. מעבר לעיסוק הברור בהומוסקואליות מודחקת ושנאה עצמית, המחזמר מציג במלוא תפארתם את הנזקים הפסיכולוגיים הבלתי נמנעים בדת בה נענשים על המחשבות עצמן, ושבה שקר לבן יומיומי עשוי לדון אותך לגיהנום (2).

על אף הביקורת הנוקבת, התמונה תמיד מוצגת באופן מורכב, שלא הופך את הדמויות לקריקטורות חד מימדיות. גם הדת לא מוצגת בואקום, והרבה מהפגמים בה ממוסגרים כשיקוף של פגמים רחבים יותר בתרבות ככלל (3). למעשה, הרגע היחיד במחזה שיכול להיחשב כ״יפה״ – דקה של שקט ושלווה בתוך ים של ציניות – הוא דווקא טקס דתי, שמראה גם את הערך בטקסיות. חשוב מכך – תמיד לצד הביקורת על הדת, המחזמר מציג את הצדדים החיוביים באמונה הדתית של הדמויות – אופטימיות, הרצון להטיב עם העולם ותושיה.

לאורך כל המחזמר, החוטים המקשרים בין דת לאמונה דתית הולכים ונפרמים, והיומרה של הדת להציג קאנון נוקשה ומחייב מוצגת כמגוחכת יותר ויותר. בסופו של דבר, לאחר הפשטת האמונה הדתית מכל הסיפורים, הטענות העובדתיות והכללים המקיפים אותה, המחזמר מזקק אותה לגרסה של טוב לב ואנושיות – תקווה, אחווה אוניברסלית וראיית הטוב בעולם, גם לנוכח מציאות נוראה וגרוטסקית. גם בנקודה זו, המחזמר מצליח לא להתדרדר לקיטש, אלא ליצור מחומרי הגלם הבנאליים האלו חוויה מרגשת מאוד.
האמונה הדתית המזוקקת הזו כל-כך אנושית במהותה, עד שמצאתי את עצמי מזדהה איתה על אף שאני אתאיסט (4). זו אמונה שמתבטאת  בתפילה שמעצימה את המתפלל, גם אם אף אחד לא מקשיב לה; בהודיה לאל שנותנת תקווה, גם אם אין אל להודות לו; וביצירה של מחר טוב יותר על ידי כך שנהיה אנשים טובים היום. גם שבועות אחרי שראיתי את המחזמר, זה מסר שאני עדיין מזדהה איתו ומרגיש מחובר יותר באמצעותו לאנושות ככלל. באופן אירוני, מדובר באחד המסרים היפים יותר של עיקרי הנצרות – אחווה אוניברסלית ותקווה אוניברסלית לעתיד טוב יותר.אולי בעוד כמה מאות שנים האנושות שוב תעטוף את המסר הזה בסיפורים מופלאים ומגוחכים. כל עוד שנזכור שאלו מטאפורות שמותר לצחוק עליהן, הכל יהיה בסדר. Ma ha nei bu, Eebowai.

———
מכאן והלאה דוגמאות קונקרטיות מתוך המחזמר:

1) החל מהבעיות – המורמונים מתלוננים על המטוס הצפוף, כשאנשי הכפר מתלוננים על איידס, בצורת ומוות; ועד לאופן שבו גן העדן מתואר  – המורמונים רוצים כוכב משלהם, ונבולונגי חולמת על קמח וזריקות ויטמינים.

2) בעוד שההצגה של Spooky Mormon Hell מוגזמת, כמובן, מורמונים אכן נושאים תחושות אשמה קשות על ״חטאים״ קטנים ויומיומיים דוגמת שקרים לבנים, הפרת חוקים מנהלתיים, ומחשבות לא טהורות.

3) השיר I am Africa הוא תמצות גאוני של כל ההתנשאות המערבית הפריווילגית הלבנה וההסתכלות החיצונית שלה על אפריקה, וממסגר הרבה מהניתוק של המורמוניזם כתוצר של התרבות ככלל.

4) הרי אלדר פרייס מסיים את המחזמר כאתאיסט (או לפחות אתאיסט-אגנוסטי), ועדיין שותף מלא לאמונה הדתית הזו.

פורסם בקטגוריה אמנות, מוזיקה, שונות | עם התגים , , , , | 6 תגובות

חביתה מוזיקלית: בולאט זה אומר פלדה

רשומת אורחת מאת:  דרורית (אותה אפשר למצוא גם כאן)

***

עד גיל ארבע עשרה בן אדם שומע את המוזיקה של הוריו. מכאן והילך הוא שומע את המוזיקה של דורו ומכאן נוצר הרכב שמלווה אותו בתוספות וחוסרים כל חייו. מאבא שלי לקחתי את האהבה למילה הכתובה המושרת בליווי הפשוט של גיטרה. המשורר, כי לקרוא לאדם שמלווה בנגינה על שלושה אקורדים בגיטרה לעתים לא מכוונת את שירתו זמר זה לחטוא כנגד המהות, ובכן המשורר ששירתו כמעט הכניסה את אבי לכלא בתקופת הרוסייה הסובייטית הוא בולאט אוקודז'בה (Bulat Okudzhava).

הוא נולד במוסקבה להורים ממוצא גאורגי וארמני וקשר את חייו הן עם מוסקבה, שאת רחובותיה, שביליה ואנשיה נשם דרך שיריו והן עם גאורגיה, שם למד, לימד ומשם התחיל את דרכו כמשורר הדמוקרטיה והמחאה השקטה בימי סטאלין, ברז'נב ואחרים. הוריו גם העניקו לו את השם הגאורגי בולאט, שמשמעותו ברוסית פלדה. ואכן כזה הוא היה. תקליטו הראשון יצא בפריז, מעוז הרוח הלוחמת של הרוסים המורדים. שיריו הפכו להיות המנון של אותם המורדים.

דרכו הכרתי רבים אחרים שהיו חביבים על אבי, על חברים שלי ובסוף גם הייחודים לי. דרכו למדתי לאהוב את פושקין למרות כל מאמצי מערכת החינוך הסובייטית להשניא אותו על התלמידים. דרכו גיליתי רבים מהבמאים החשובים כמו טארקובסקי, גודאר ופליני. אחרי שלמדתי לחיות בשלום עם שפת אמי החדשה, עברית, נשכח ממני ההרגל לשמוע את בולאט (אף פעם אף אחד לא קרא לו אחרת מאשר בשמו הפרטי) ברגעי אושר ומעידה. הוא היה שייך לעבר של הנערה שאינני כבר. זה והשפה.

אך שירה כזאת לא נעצרת רק בגלל גבולות הזמן והשפה וגיליתי שלא אחרת מאשר ג'ואן באאז שרה את מילותיו של בולאט בניגון האופייני לה. שרה בהופעה בגרמניה. והצליל המוכר של קולה  של ג'ואן באאז והליטוף המצליף של מילותיו של בולאט שוב פרצו להווה, קיבלו תוקף, סידרו את החיים כמו שהם צריכים להיות. אולי בעוד זמן מה הם גם יסדרו את הזכירונות על אבא. הוא בטח היה מחבב את ג'ואן באאז, אם היה מכיר את שיריה.

דמותו הדקה, הכפופה, במקטרון הנצחי מרחפת עד היום ברוח הנושבת בין הסמטאות של מוסקבה, דמותו גם עומדת בפסל לזכרו כעוגן וכתקווה לכמיהת החופש.

***

רשומה זו נכתבה במסגרת פרויקט 'חביתה מוזיקלית'. רשומות קודמות בפרויקט: שביראמריקה, מנגו.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

הודעה מנהלתית: מדיניות תגובות לבלוג

מותר ורצוי, אבל לא חייבים:

  1. להגיב.
  2. להזדהות בשם/כינוי קבוע.
  3. לשאול.
  4. לקשר לבלוגים אחרים (ומותר לבלוגרים לקדם את הבלוג שלהם כך).

צריך

  1. להתנסח באופן המכבד את קהל הקוראים והקוראות ואת מושא הביקורת (אם ישנו כזה).

אסור

  1. לנהל דיונים עצמיים תחת כמה שמות/כינויים.
  2. לקשר לבלוג אחר מבלי לתרום לדיון (כלומר: יש לוודא שבתגובה יש תוכן, ולא רק: "תראו מה כתבתי בלינק הזה").
  3. תגובות אלימות או הקוראות לאלימות.
  4. חשיפת פרטים אישיים של אנשים אחרים.

[רשומה זו תתעדכן עם הזמן.]

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

חביתה מוזיקלית: מנגו

רשומת אורח מאת יוסי לוי.

***

בבית של הוריי היה פטיפון ישן. אני זוכר אותו בערך מגיל 6, אבל ככל הנראה הייתי צעיר ממנו. היה להוריי גם אוסף קטן של תקליטים, שכלל, בין היתר את באב-אל-ואד של יפה ירקוני, את הדובון יומבו של אותה זמרת, כמה תקליטים של מחזות זמר שהיו פופולאריים מאוד בשנות השישים (גבירתי הנאוה עם רבקה רז, כנר על הגג עם רודנסקי), סינמה גשש של הגששים, התקליט הראשון של שלישיית גשר הירקון, ועוד כמה שאני כבר לא זוכר.

היה גם תקליט אחד של להקה ששרה באנגלית. רק עכשיו בדקתי ומצאתי שהוא יצא לאור כשהייתי בן 7 חודשים. הלהקה הזו עוד הספיקה להוציא שלושה תקליטים נוספים בשנה בה הייתי בכיתה אלף, לפני שהתפרקה וחבריה הלכו איש איש לדרכו (ושניים מהם הלכו לעולמם בינתיים). במשך השנים שעברו מאז רכשתי את כל התקליטים שלהם, וגם את רוב תקליטי הסולו של חבריה.

אותו תקליט באנגלית היה התקליט האהוב עלי ביותר באוסף הקטן ההוא. אהבתי את המנגינות הנעימות, השירה ההרמונית, את צלילי הגיטרות והמפוחית, את הכל בעצם. אנגלית לא הבנתי, ולכן ניסיתי למצוא מלים עבריות שצלילן נשמע דומה לצליל המלים הזרות. כך ידעתי לומר שהשיר הכי אהוב עליי הוא השיר על המנגו. כשתקשיבו לשיר, נסו, ילדים, למצוא את המנגו ולצבוע אותו בצלילים עליזים.

***

רשומה זו נכתבה במסגרת פרויקט 'חביתה מוזיקלית'. רשומות קודמות בפרויקט: שביר, אמריקה.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

חביתה מוזיקלית: אמריקה

רשומת אורחת מאת מירב.

***

אני קצת מקנאה באנשים שיכולים לומר על אמן או שיר ש"גדלתי עליו", כי תמיד נדמה לי שלא גדלתי על כלום. בבית שהיה משופע בספרים מכל הסוגים והמינים, איכשהו לא היתה מוזיקה כמעט בכלל. היו שלושה יוצאי דופן: הגשש החיוור (אם כי בעיקר המערכונים), קלטת הווידאו לילדים "כמו גדולים" שזכרה שימח אותי מאוד באבל הכללי על אריק איינשטיין, וקלטת אודיו ישנה אחת בשחור-כתום, הקלטה פיראטית של המופע של סיימון וגרפינקל בסנטרל פארק.

הקלטת הייתה שייכת לאבא שלי שרחוק כיום מזרח ממערב מכל זה, אבל שמר אותה כנראה כשריד אחרון לאז. כילדם היינו שומעים את הקלטת הזאת שוב ושוב בלי להבין אף מילה אבל עם השתאות רבה מצלילות הקול, מהרמוניית המוזיקה ומהתשואות העצומות של הקהל. ג'יברשנו את"Mrs Robinson", זייפנו את "America" (המילה היחידה שידענו, מן הסתם) ותמיד שמחנו לצעוק "וואו וואו וואו". הקלטת הזו היתה גם הפעם הראשונה שפגשתי שיר שעוצרים הכל לכבודו – "The sound of silence", שמרחיב את הלב בעדינותו ובקסם שלו.

עם השנים נעלמה הקלטת ובמקומה נקנה דיסק חוקי, אבל הקסם מן הסתם לא היה אותו דבר בשבילי. אני פניתי למצוא לעצמי הטעם המוזיקלי שלי וניסיתי גם "לגדל" את האחים הקטנים שלי לצליליו, בהצלחה רבה יותר או פחות. ולמרות זה, כשאני חופרת אחורה נדמה לי שזה היה המפגש הראשון, הלא מודע, עם היכולת של מוזיקה לתפוס אותך מתחת לעור, לפני המחשבות המוגדרות והמנוסחות. הצמרמורת מהצליל המוכר הראשון, הרצון להצטרף לקולות, הרפלקס לשיר משהו גם אם המילים עלומות לחלוטין, היה ונשאר החוויה התמידית עם כל שיר חדש וההשפעה הבלעדית של מוזיקה. אני כמעט לא שומעת היום מוזיקה לועזית מבחירה, אבל כל פעם שאני פוגשת באחד מהשירים האלו אני נפעמת קצת למשמע הצלילים ושמחה שלפחות לעצמי אני יכולה לומר שגדלתי עליהם.

***

רשומה זו נכתבה במסגרת פרויקט 'חביתה מוזיקלית'.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , , | תגובה אחת

פרויקט 'חביתה מוזיקלית' יוצא לדרך

כשכתבתי את הרשומה על אריק איינשטיין כבר חשבתי שמעניין מי האריק איינשטיין של אנשים אחרים. קריאת הרשומה הזאת העלתה את הרעיון הבא: להזמין אנשים לכתוב, כאן בבלוג, על החביתה המוזיקלית שלהם: מי המוזיקאי/ת/ים שכשאתם שומעים אתם מרגישים בבית (אם במובן חיובי ואם במובן שלילי)? לא בהכרח מנקודת מבט נוסטלגית של "כמה יפים היו החיים פעם", אלא מוזיקה יסודית ובסיסית (גם אם מורכבת ולא מוכרת או לא מובנת לאחרים). המוזיקה שעבורכם היא פשוטה, בסיסית, מזינה ויומיומית. חביתה.

אתם מוזמנות ומוזמנים לכתוב. כל אחד והחביתה המוזיקלית שלו.

הכללים (נכון לעכשיו, אולי הם יתעדכנו בהמשך) הם:
אורך הרשומה הוא 200-400 מילה.
לפחות לינק אחד לקטע יוטיוב עם המוזיקה המתוארת.

הכתובת לשליחת שאלות ורשומות היא: shemeshemsh@gmail.com

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי

רשומת אורח מאת: הדס פישר. הרשומה פורסמה לראשונה בקבוצת הפייסבוק אני פמיניסטית *דתיה* – וגם לי אין חוש הומור.

***

הייתי בת שתים עשרה ושבוע כשקראתי בתורה בפעם הראשונה. פרשת האזינו, שמעתה והלאה תמיד תהיה הפרשה 'שלי'. סבא הקליט עבורי (מן הסתם ברשמקול השחור הקטן ההוא) את שבע העליות על גבי סליליה של קלטת אודיו אפורה, ואני חזרתי והשמעתי אותה, במערכת הסטריאו בחדר שלי ובווקמן בלכתי בדרך, טועמת ומשננת את הצלילים ואת המילים. וישמן ישורון ויבעט, יקניאוהו בזרים, צור ילדך תשי. לא לשכוח "אמן" לפני כל עלייה. כשהגיע היום עמדתי, לא בבית כנסת אלא בבית של סבא וסבתא, ומוקפת משפחה קרובה קראתי בקול נרגש ורועד מן הקלף. אני כמעט בטוחה ששכחתי לפחות "אמן" אחד.

מאז האזנתי לקריאות הרבה. בשנים הראשונות אחרי בת המצווה הייתי מקפידה ללכת לבית הכנסת, להתבשם מניחוח הפסוקים המוכרים. אבל תמיד התאכזבתי. הקריאה הייתה בדרך כלל מהירה וחטופה, הניגון שטוח וחסר חן. הפסקתי ללכת. אבל את טעמי הקריאה לא שכחתי. בבגרותי מצאתי את הדרך אל מניין ידידותי יחסית, ליברלי בעיני עצמו, שבו הותר לנו לשמוח בתורה פעם בשנה. ולמדתי את "וזאת הברכה" בעל פה. ולימדתי נשים אחרות לקרוא. אבל הפרשה 'שלי' נותרה תלויה מנגד, כמו ארצם של בני ישראל כפי שהיא ניבטת מפסגת הר נבו. וכשלא יכולתי עוד להסתפק בחריר הצר שנפתח לי אל התורה, עקרתי אל קהילה שבה ניתן לי קול ומקום.

הייתי בת עשרים ותשע ושבוע כשקראתי את האזינו בפעם השנייה. בתום שני ימי חג עלינו לרגל מפתח תקווה, עיר הנשים המהוסות המצטופפות בעזרת הנשים בדממה, לשבות בתל אביב שלנו, בקהילתנו קהילת סיני האהובה. ואני כבר מכירה את הטקס. יודעת איך לברך בניגון הנכון, איך לגעת במקום ראשית הקריאה עם הציצית ולהביאה אל פי, איך לאחוז בעצי החיים, איך להחליק את אצבע הכסף הזעירה על פני הקלף. ואני קוראת בקול גדול, באוזניי מהדהדים קול סבי המנוח וקול הנערה הצעירה שהייתי, ואני עטופה בטלית החדשה, לבנה עם פסים סגולים וכחולים, שקניתי לי לראש השנה, ועליה בירכתי בבוקר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וכיוונתי לימים האלה, של תפילה וניגון וכוונת הלב, שנזדמנו לי סוף סוף השנה.

והשמיים והארץ האזינו ושמעו, ואני דיברתי.

פורסם בקטגוריה מוזיקה, שונות | עם התגים , | כתיבת תגובה

חמלה ורחמים

רשומת אורחת מאת לאה אהרונוביץ.

***

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. מאז ראש חודש אלול האחרון אני מסתובבת ושואלת את עצמי, למה אנחנו מחפשים רחמים? מי רוצה שירחמו עליו? לבקש סליחה אני יכולה להבין, אבל רחמים? איזו פולניה תהיה מוכנה לבקש רחמים, ובמשך חודש שלם? נשמע כמו מדע בדיוני.

לפעמים כשאני מספרת לסובבים אותי קצת ממה שעובר עליי בחיי הפרטיים, אני יכולה לראות את הרחמים בפניהם. אולי זה תורם לכך שאני לא מדברת על זה הרבה עם מי שלא חשוף לזה גם כך. מעדיפה למות כגיבורה ולא לקבל רחמים, מבט שכולו אומר "איזו מסכנה את".

ניגשתי לאבן שושן כדי לבדוק את ההגדרה של "רחמים", אולי זה יפתור לי את הקושיה לגבי חודש אלול. רחמים מוגדרים כך: "חמלה, רגש ההשתתפות בצער הזולת או בסבלו". אהה, חמלה. זה כבר נשמע טוב יותר. כשאלוהים ברא את העולם ואת מילון אבן שושן רחמים וחמלה היו מילים נרדפות. רחמים לא היו הרגש המתנשא שאנחנו רגילים לזהות ולהדוף היום. אז הרחמים היו כשורשם ר.ח.ם. מכילים, עוטפים ומגנים. הרחמים נתנו תקווה, הביעו השתתפות ולרגע עזרו לאדם להרגיש שאינו לבד. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (בבלי, ברכות). היום הייתי מפילה עצמי על החרב כדי למנוע מעצמי את הרחמים.

יקח זמן להטמיע את הביטוי הקולע יותר "חודש החמלה והסליחות", אז "עד שחמלה תתעורר, גם הרחמים יספיקו" (תור גונן).

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | תגובה אחת

כשההעצמה מערערת

רשומת אורחת מאת רייצ'ל וויטיס.

***

התמזל מזלי לעבוד בחברה שמכבדת נשים. מכבדת אותן טופ-דאון, ביחס הנשים הגבוה שבה (כפול מהממוצע בתחום) ובמדיניותה המוצהרת לקידום נשים, ומכבדת אותן בוטום-אפ, באוירה המקבלת והנעימה ששוררת בד"כ באופן ספייס שלה (שעל יתרונותיו המפתיעים בקידום מעמד האשה  בעבודה אולי אכתוב פעם).

כל כך מכבדת נשים, שלפני שבועיים קיבלנו כל נשות החברה מייל שמזמין אותנו לארוע Women Initiative, או בשפת העם – יום העצמה לנשים. הדבר הטוב שקרה ביום הזה היה הקרנת סרט הTED של שריל סנדברג, אליו התוודעתי לראשונה בפוסט הזה. הדבר הרע היה כל השאר. את הביקורת שלי על כך כבר כתבתי בשאלון הפידבק, פה אני רוצה לחלוק שתי נקודות מרכזיות, שלדעתי מייצגות יפה כמה מונחים שגויים בהם נוקטת החברה שבה אנו חיים ביחס לנשים, קריירה ומה שביניהם. בעיקר מה שביניהם.

1. אישה=משפחה

 את הארוע פתחו דבריהם של שני המנהלים הבכירים ביותר בחברה בארץ, שאחריהם דיברה מארגנת הארוע, בכירה מאוד בחברה גם היא. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התייחסו לנשים כמעט רק בהקשר שלהן לנישואין ולאמהות. הדובר הראשון הציג לתפארה את סבתו, שגידלה עשרה ילדים ומהדרך בה היא ניהלה את ביתה הוא לומד לנהל ארגונים. הדובר השני סיפר על התמודדותו בימים שבהם הוא לוקח את הילד מהגן (תופעה מבורכת לכשעצמה, שהיא חלק מהסיבה שבגללה אני כ"כ אוהבת לעבוד בחברה הזו) כנקודת ההזדהות שלו עם נשים עובדות. הדוברת השלישית התחילה את תיאור התמודדותה כאשה עובדת בנקודה שבה נולד ילדה הראשון, והרצון לבלות איתו נשאר אפיונה הנשי היחיד במשך כל דבריה.

עד כמה שאני, כאמא גאה לשני ילדים, יכולה להזדהות עם בעיית האם העובדת, היה לי קשה מאוד לשמוע רק עליה מכל הדוברים. גם כי מימיני ומשמאלי ישבו קולגותיי הפנויות ו/או חסרות הילדים (שלפחות בצוות שלי מהוות יותר ממחצית מהנשים), וגם כי בדבריהם בעצם שידרו הדוברים שהבעיה היחידה (או הערך המוסף היחיד) של נשים בשוק העבודה הוא בהיותן בעלות משפחה. מכאן משתמע שאם אתן חסרות בעל וילדים, מברירה או מחוסר ברירה, הרי שאתן שקולות מכל בחינה ועניין לגבר העובד, ומה הטעם להעצים אתכן?

 אני בטוחה שהדבר לא נעשה בזדון, אלא פשוט מתוך הפרספקטיבה האישית של הדוברים. חבל שהם לא ראו (או לא הפנימו) את הדברים שנאמרו בסרטון הטד של סנדברג: ההבדלים בין גברים לנשים בשוק העבודה מתחילים הרבה לפני שנולדים הילדים, והם מקיפים יותר מהקושי הספציפי שבגידול ילדים לצד קריירה: הם נמצאים בהערכה העצמית השונה של נשים וגברים, בהתנהגות השונה שלהם עקב כך, וגם בציפיות שונות של החברה משני המינים. חלק גדול מההבדלים האלה שוכן בתוך הלא מודע של הנשים ושל סביבתן, ומכאן הצורך הגדול, לדעתי, להתמקד דווקא בהם.

2. הנשים המושלמות

בהמשך לסעיף הקודם, בלטה מאוד בדברי הנואמים ההתפעלות (אני אניח שהאמיתית) שלהם מהיתרונות הביולוגיים של הנשים על הגברים.  הדובר הראשון התפעל מאשתו, המנהלת עסק מצליח ובד בבד לא שוכחת את החוגים שיש לילדים באותו היום. הדובר השני דיבר על מה שהוא כינה "יכולות הניהול המרחביות" של נשים, המאפשרות להן להשקיע בכמה דברים בו זמנית.  אצל הדוברת השלישית לא נאמרו הדברים במפורש, היא רק דיברה בשמחה על המצב המאוזן אליו היא הצליחה להגיע בקריירה שלה, שבו היא יוצאת מהעבודה בשעה סבירה כדי לראות את הילד שלה ואז משלימה עבודה בלילות.

האשה העובדת, אמרו לנו הדוברים, היא זו שגם מנהלת קריירה בשיא המרץ, וגם משקיעה בכל ענייני הבית (ומהמתנה שקיבלנו ביום ההעצמה – מראת איפור עם לוגו של החברה- אני מוסיפה את מה שלא נאמר: כמובן גם נראית מצוין תוך כדי כל המאמץ הזה). זה לא בקשה מוגזמת , הם אומרים,  הרי ידוע לכל שהמגדר שלה חנן את האשה ביכולות מופלאות לעשות אלף דברים בו זמנית ולהצליח בכולם. רק תוציאו מתוך עצמכן את היצור המושלם שנועדתן להיות.

כדוסית למודת אפולוגטיקה דתית שוביניסטית, כשאני שומעת אמירות  בדבר טיבה הנעלה של האשה אני זעה בחוסר נוחות. מנסיוני, בד"כ אמירות כאלה באות לחפות על ציפיות בלתי נסבלות מאותו יצור נעלה. כי האמת היא שנשים, בדיוק כמו גברים, לא יכולות לעשות גם וגם וגם בלי לשלם מחיר. ואם הן יכולות, הרי זה אחרי עבודה קשה שהשיוך המגדרי שלהן עזר להן בה מעט מאוד. הייתי רוצה שהמעסיק שלי יזכור את זה כשהוא חושב על איך לעזור לי להתקדם בחברה, ומה לעשות כדי שיותר נשים ישארו במירוץ אל המשרות הבכירות.

תנו לי להיות לא מושלמת, בין אם זה אומר עבודה במשרה חלקית (פריוילגיה שבהיי טק הס מלהזכיר), או ויתור על ילדים מבלי שאפסיק להיחשב בעיניכם כאשה. ולכל הפחות, תתנו מתנה קצת יותר שימושית ביום ההעצמה הבא.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , , | 8 תגובות