חביתה מוזיקלית: מנגו

רשומת אורח מאת יוסי לוי.

***

בבית של הוריי היה פטיפון ישן. אני זוכר אותו בערך מגיל 6, אבל ככל הנראה הייתי צעיר ממנו. היה להוריי גם אוסף קטן של תקליטים, שכלל, בין היתר את באב-אל-ואד של יפה ירקוני, את הדובון יומבו של אותה זמרת, כמה תקליטים של מחזות זמר שהיו פופולאריים מאוד בשנות השישים (גבירתי הנאוה עם רבקה רז, כנר על הגג עם רודנסקי), סינמה גשש של הגששים, התקליט הראשון של שלישיית גשר הירקון, ועוד כמה שאני כבר לא זוכר.

היה גם תקליט אחד של להקה ששרה באנגלית. רק עכשיו בדקתי ומצאתי שהוא יצא לאור כשהייתי בן 7 חודשים. הלהקה הזו עוד הספיקה להוציא שלושה תקליטים נוספים בשנה בה הייתי בכיתה אלף, לפני שהתפרקה וחבריה הלכו איש איש לדרכו (ושניים מהם הלכו לעולמם בינתיים). במשך השנים שעברו מאז רכשתי את כל התקליטים שלהם, וגם את רוב תקליטי הסולו של חבריה.

אותו תקליט באנגלית היה התקליט האהוב עלי ביותר באוסף הקטן ההוא. אהבתי את המנגינות הנעימות, השירה ההרמונית, את צלילי הגיטרות והמפוחית, את הכל בעצם. אנגלית לא הבנתי, ולכן ניסיתי למצוא מלים עבריות שצלילן נשמע דומה לצליל המלים הזרות. כך ידעתי לומר שהשיר הכי אהוב עליי הוא השיר על המנגו. כשתקשיבו לשיר, נסו, ילדים, למצוא את המנגו ולצבוע אותו בצלילים עליזים.

***

רשומה זו נכתבה במסגרת פרויקט 'חביתה מוזיקלית'. רשומות קודמות בפרויקט: שביר, אמריקה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

חביתה מוזיקלית: אמריקה

רשומת אורחת מאת מירב.

***

אני קצת מקנאה באנשים שיכולים לומר על אמן או שיר ש"גדלתי עליו", כי תמיד נדמה לי שלא גדלתי על כלום. בבית שהיה משופע בספרים מכל הסוגים והמינים, איכשהו לא היתה מוזיקה כמעט בכלל. היו שלושה יוצאי דופן: הגשש החיוור (אם כי בעיקר המערכונים), קלטת הווידאו לילדים "כמו גדולים" שזכרה שימח אותי מאוד באבל הכללי על אריק איינשטיין, וקלטת אודיו ישנה אחת בשחור-כתום, הקלטה פיראטית של המופע של סיימון וגרפינקל בסנטרל פארק.

הקלטת הייתה שייכת לאבא שלי שרחוק כיום מזרח ממערב מכל זה, אבל שמר אותה כנראה כשריד אחרון לאז. כילדם היינו שומעים את הקלטת הזאת שוב ושוב בלי להבין אף מילה אבל עם השתאות רבה מצלילות הקול, מהרמוניית המוזיקה ומהתשואות העצומות של הקהל. ג'יברשנו את"Mrs Robinson", זייפנו את "America" (המילה היחידה שידענו, מן הסתם) ותמיד שמחנו לצעוק "וואו וואו וואו". הקלטת הזו היתה גם הפעם הראשונה שפגשתי שיר שעוצרים הכל לכבודו – "The sound of silence", שמרחיב את הלב בעדינותו ובקסם שלו.

עם השנים נעלמה הקלטת ובמקומה נקנה דיסק חוקי, אבל הקסם מן הסתם לא היה אותו דבר בשבילי. אני פניתי למצוא לעצמי הטעם המוזיקלי שלי וניסיתי גם "לגדל" את האחים הקטנים שלי לצליליו, בהצלחה רבה יותר או פחות. ולמרות זה, כשאני חופרת אחורה נדמה לי שזה היה המפגש הראשון, הלא מודע, עם היכולת של מוזיקה לתפוס אותך מתחת לעור, לפני המחשבות המוגדרות והמנוסחות. הצמרמורת מהצליל המוכר הראשון, הרצון להצטרף לקולות, הרפלקס לשיר משהו גם אם המילים עלומות לחלוטין, היה ונשאר החוויה התמידית עם כל שיר חדש וההשפעה הבלעדית של מוזיקה. אני כמעט לא שומעת היום מוזיקה לועזית מבחירה, אבל כל פעם שאני פוגשת באחד מהשירים האלו אני נפעמת קצת למשמע הצלילים ושמחה שלפחות לעצמי אני יכולה לומר שגדלתי עליהם.

***

רשומה זו נכתבה במסגרת פרויקט 'חביתה מוזיקלית'.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , , | תגובה אחת

פרויקט 'חביתה מוזיקלית' יוצא לדרך

כשכתבתי את הרשומה על אריק איינשטיין כבר חשבתי שמעניין מי האריק איינשטיין של אנשים אחרים. קריאת הרשומה הזאת העלתה את הרעיון הבא: להזמין אנשים לכתוב, כאן בבלוג, על החביתה המוזיקלית שלהם: מי המוזיקאי/ת/ים שכשאתם שומעים אתם מרגישים בבית (אם במובן חיובי ואם במובן שלילי)? לא בהכרח מנקודת מבט נוסטלגית של "כמה יפים היו החיים פעם", אלא מוזיקה יסודית ובסיסית (גם אם מורכבת ולא מוכרת או לא מובנת לאחרים). המוזיקה שעבורכם היא פשוטה, בסיסית, מזינה ויומיומית. חביתה.

אתם מוזמנות ומוזמנים לכתוב. כל אחד והחביתה המוזיקלית שלו.

הכללים (נכון לעכשיו, אולי הם יתעדכנו בהמשך) הם:
אורך הרשומה הוא 200-400 מילה.
לפחות לינק אחד לקטע יוטיוב עם המוזיקה המתוארת.

הכתובת לשליחת שאלות ורשומות היא: shemeshemsh@gmail.com

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי

רשומת אורח מאת: הדס פישר. הרשומה פורסמה לראשונה בקבוצת הפייסבוק אני פמיניסטית *דתיה* – וגם לי אין חוש הומור.

***

הייתי בת שתים עשרה ושבוע כשקראתי בתורה בפעם הראשונה. פרשת האזינו, שמעתה והלאה תמיד תהיה הפרשה 'שלי'. סבא הקליט עבורי (מן הסתם ברשמקול השחור הקטן ההוא) את שבע העליות על גבי סליליה של קלטת אודיו אפורה, ואני חזרתי והשמעתי אותה, במערכת הסטריאו בחדר שלי ובווקמן בלכתי בדרך, טועמת ומשננת את הצלילים ואת המילים. וישמן ישורון ויבעט, יקניאוהו בזרים, צור ילדך תשי. לא לשכוח "אמן" לפני כל עלייה. כשהגיע היום עמדתי, לא בבית כנסת אלא בבית של סבא וסבתא, ומוקפת משפחה קרובה קראתי בקול נרגש ורועד מן הקלף. אני כמעט בטוחה ששכחתי לפחות "אמן" אחד.

מאז האזנתי לקריאות הרבה. בשנים הראשונות אחרי בת המצווה הייתי מקפידה ללכת לבית הכנסת, להתבשם מניחוח הפסוקים המוכרים. אבל תמיד התאכזבתי. הקריאה הייתה בדרך כלל מהירה וחטופה, הניגון שטוח וחסר חן. הפסקתי ללכת. אבל את טעמי הקריאה לא שכחתי. בבגרותי מצאתי את הדרך אל מניין ידידותי יחסית, ליברלי בעיני עצמו, שבו הותר לנו לשמוח בתורה פעם בשנה. ולמדתי את "וזאת הברכה" בעל פה. ולימדתי נשים אחרות לקרוא. אבל הפרשה 'שלי' נותרה תלויה מנגד, כמו ארצם של בני ישראל כפי שהיא ניבטת מפסגת הר נבו. וכשלא יכולתי עוד להסתפק בחריר הצר שנפתח לי אל התורה, עקרתי אל קהילה שבה ניתן לי קול ומקום.

הייתי בת עשרים ותשע ושבוע כשקראתי את האזינו בפעם השנייה. בתום שני ימי חג עלינו לרגל מפתח תקווה, עיר הנשים המהוסות המצטופפות בעזרת הנשים בדממה, לשבות בתל אביב שלנו, בקהילתנו קהילת סיני האהובה. ואני כבר מכירה את הטקס. יודעת איך לברך בניגון הנכון, איך לגעת במקום ראשית הקריאה עם הציצית ולהביאה אל פי, איך לאחוז בעצי החיים, איך להחליק את אצבע הכסף הזעירה על פני הקלף. ואני קוראת בקול גדול, באוזניי מהדהדים קול סבי המנוח וקול הנערה הצעירה שהייתי, ואני עטופה בטלית החדשה, לבנה עם פסים סגולים וכחולים, שקניתי לי לראש השנה, ועליה בירכתי בבוקר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וכיוונתי לימים האלה, של תפילה וניגון וכוונת הלב, שנזדמנו לי סוף סוף השנה.

והשמיים והארץ האזינו ושמעו, ואני דיברתי.

פורסם בקטגוריה מוזיקה, שונות | עם התגים , | כתיבת תגובה

חמלה ורחמים

רשומת אורחת מאת לאה אהרונוביץ.

***

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. מאז ראש חודש אלול האחרון אני מסתובבת ושואלת את עצמי, למה אנחנו מחפשים רחמים? מי רוצה שירחמו עליו? לבקש סליחה אני יכולה להבין, אבל רחמים? איזו פולניה תהיה מוכנה לבקש רחמים, ובמשך חודש שלם? נשמע כמו מדע בדיוני.

לפעמים כשאני מספרת לסובבים אותי קצת ממה שעובר עליי בחיי הפרטיים, אני יכולה לראות את הרחמים בפניהם. אולי זה תורם לכך שאני לא מדברת על זה הרבה עם מי שלא חשוף לזה גם כך. מעדיפה למות כגיבורה ולא לקבל רחמים, מבט שכולו אומר "איזו מסכנה את".

ניגשתי לאבן שושן כדי לבדוק את ההגדרה של "רחמים", אולי זה יפתור לי את הקושיה לגבי חודש אלול. רחמים מוגדרים כך: "חמלה, רגש ההשתתפות בצער הזולת או בסבלו". אהה, חמלה. זה כבר נשמע טוב יותר. כשאלוהים ברא את העולם ואת מילון אבן שושן רחמים וחמלה היו מילים נרדפות. רחמים לא היו הרגש המתנשא שאנחנו רגילים לזהות ולהדוף היום. אז הרחמים היו כשורשם ר.ח.ם. מכילים, עוטפים ומגנים. הרחמים נתנו תקווה, הביעו השתתפות ולרגע עזרו לאדם להרגיש שאינו לבד. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (בבלי, ברכות). היום הייתי מפילה עצמי על החרב כדי למנוע מעצמי את הרחמים.

יקח זמן להטמיע את הביטוי הקולע יותר "חודש החמלה והסליחות", אז "עד שחמלה תתעורר, גם הרחמים יספיקו" (תור גונן).

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | תגובה אחת

כשההעצמה מערערת

רשומת אורחת מאת רייצ'ל וויטיס.

***

התמזל מזלי לעבוד בחברה שמכבדת נשים. מכבדת אותן טופ-דאון, ביחס הנשים הגבוה שבה (כפול מהממוצע בתחום) ובמדיניותה המוצהרת לקידום נשים, ומכבדת אותן בוטום-אפ, באוירה המקבלת והנעימה ששוררת בד"כ באופן ספייס שלה (שעל יתרונותיו המפתיעים בקידום מעמד האשה  בעבודה אולי אכתוב פעם).

כל כך מכבדת נשים, שלפני שבועיים קיבלנו כל נשות החברה מייל שמזמין אותנו לארוע Women Initiative, או בשפת העם – יום העצמה לנשים. הדבר הטוב שקרה ביום הזה היה הקרנת סרט הTED של שריל סנדברג, אליו התוודעתי לראשונה בפוסט הזה. הדבר הרע היה כל השאר. את הביקורת שלי על כך כבר כתבתי בשאלון הפידבק, פה אני רוצה לחלוק שתי נקודות מרכזיות, שלדעתי מייצגות יפה כמה מונחים שגויים בהם נוקטת החברה שבה אנו חיים ביחס לנשים, קריירה ומה שביניהם. בעיקר מה שביניהם.

1. אישה=משפחה

 את הארוע פתחו דבריהם של שני המנהלים הבכירים ביותר בחברה בארץ, שאחריהם דיברה מארגנת הארוע, בכירה מאוד בחברה גם היא. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התייחסו לנשים כמעט רק בהקשר שלהן לנישואין ולאמהות. הדובר הראשון הציג לתפארה את סבתו, שגידלה עשרה ילדים ומהדרך בה היא ניהלה את ביתה הוא לומד לנהל ארגונים. הדובר השני סיפר על התמודדותו בימים שבהם הוא לוקח את הילד מהגן (תופעה מבורכת לכשעצמה, שהיא חלק מהסיבה שבגללה אני כ"כ אוהבת לעבוד בחברה הזו) כנקודת ההזדהות שלו עם נשים עובדות. הדוברת השלישית התחילה את תיאור התמודדותה כאשה עובדת בנקודה שבה נולד ילדה הראשון, והרצון לבלות איתו נשאר אפיונה הנשי היחיד במשך כל דבריה.

עד כמה שאני, כאמא גאה לשני ילדים, יכולה להזדהות עם בעיית האם העובדת, היה לי קשה מאוד לשמוע רק עליה מכל הדוברים. גם כי מימיני ומשמאלי ישבו קולגותיי הפנויות ו/או חסרות הילדים (שלפחות בצוות שלי מהוות יותר ממחצית מהנשים), וגם כי בדבריהם בעצם שידרו הדוברים שהבעיה היחידה (או הערך המוסף היחיד) של נשים בשוק העבודה הוא בהיותן בעלות משפחה. מכאן משתמע שאם אתן חסרות בעל וילדים, מברירה או מחוסר ברירה, הרי שאתן שקולות מכל בחינה ועניין לגבר העובד, ומה הטעם להעצים אתכן?

 אני בטוחה שהדבר לא נעשה בזדון, אלא פשוט מתוך הפרספקטיבה האישית של הדוברים. חבל שהם לא ראו (או לא הפנימו) את הדברים שנאמרו בסרטון הטד של סנדברג: ההבדלים בין גברים לנשים בשוק העבודה מתחילים הרבה לפני שנולדים הילדים, והם מקיפים יותר מהקושי הספציפי שבגידול ילדים לצד קריירה: הם נמצאים בהערכה העצמית השונה של נשים וגברים, בהתנהגות השונה שלהם עקב כך, וגם בציפיות שונות של החברה משני המינים. חלק גדול מההבדלים האלה שוכן בתוך הלא מודע של הנשים ושל סביבתן, ומכאן הצורך הגדול, לדעתי, להתמקד דווקא בהם.

2. הנשים המושלמות

בהמשך לסעיף הקודם, בלטה מאוד בדברי הנואמים ההתפעלות (אני אניח שהאמיתית) שלהם מהיתרונות הביולוגיים של הנשים על הגברים.  הדובר הראשון התפעל מאשתו, המנהלת עסק מצליח ובד בבד לא שוכחת את החוגים שיש לילדים באותו היום. הדובר השני דיבר על מה שהוא כינה "יכולות הניהול המרחביות" של נשים, המאפשרות להן להשקיע בכמה דברים בו זמנית.  אצל הדוברת השלישית לא נאמרו הדברים במפורש, היא רק דיברה בשמחה על המצב המאוזן אליו היא הצליחה להגיע בקריירה שלה, שבו היא יוצאת מהעבודה בשעה סבירה כדי לראות את הילד שלה ואז משלימה עבודה בלילות.

האשה העובדת, אמרו לנו הדוברים, היא זו שגם מנהלת קריירה בשיא המרץ, וגם משקיעה בכל ענייני הבית (ומהמתנה שקיבלנו ביום ההעצמה – מראת איפור עם לוגו של החברה- אני מוסיפה את מה שלא נאמר: כמובן גם נראית מצוין תוך כדי כל המאמץ הזה). זה לא בקשה מוגזמת , הם אומרים,  הרי ידוע לכל שהמגדר שלה חנן את האשה ביכולות מופלאות לעשות אלף דברים בו זמנית ולהצליח בכולם. רק תוציאו מתוך עצמכן את היצור המושלם שנועדתן להיות.

כדוסית למודת אפולוגטיקה דתית שוביניסטית, כשאני שומעת אמירות  בדבר טיבה הנעלה של האשה אני זעה בחוסר נוחות. מנסיוני, בד"כ אמירות כאלה באות לחפות על ציפיות בלתי נסבלות מאותו יצור נעלה. כי האמת היא שנשים, בדיוק כמו גברים, לא יכולות לעשות גם וגם וגם בלי לשלם מחיר. ואם הן יכולות, הרי זה אחרי עבודה קשה שהשיוך המגדרי שלהן עזר להן בה מעט מאוד. הייתי רוצה שהמעסיק שלי יזכור את זה כשהוא חושב על איך לעזור לי להתקדם בחברה, ומה לעשות כדי שיותר נשים ישארו במירוץ אל המשרות הבכירות.

תנו לי להיות לא מושלמת, בין אם זה אומר עבודה במשרה חלקית (פריוילגיה שבהיי טק הס מלהזכיר), או ויתור על ילדים מבלי שאפסיק להיחשב בעיניכם כאשה. ולכל הפחות, תתנו מתנה קצת יותר שימושית ביום ההעצמה הבא.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , , | 8 תגובות

504 מילים על תמונה

רשומת אורח מאת הדר גפני

***

את הסיפור הקצר הבא הייתי שמח שתקראו דווקא אם התמונה המצורפת לא אומרת לכם הרבה, ואם אין לכם מושג בכדורסל אז בכלל טוב.

היה היה שחקן כדורסל, מורן רוט שמו, שלאחר קריירה בהרבה קבוצות בארץ, הגשים את חלומו ובגיל 30 הצטרף למכבי תל אביב. במשחקי ההכנה הוא עוד היה הרכז הפותח של הקבוצה, עד שיוגב אוחיון, רכז בכיר ממנו, חזר לקבוצה ותפס את מקומו. אבל רוט לא מצא את מקומו בקבוצה – במשחקי היורוליג של מכבי בימי חמישי הוא לא זכה ליותר משלוש דקות במשחק, בהן לא הצליח להשפיע לטובה על המתרחש, ובחלקם כלל לא שותף. אפילו בליגה המקומית הקלילה הוא משחק רק 9 דקות במשחק. כל שחקן חולם להגיע למכבי, וגם לכל שחקן יש סיוטים שהוא יתייבש על הספסל.

ביום חמישי שעבר היה למכבי משחק חשוב וקשה. במשך שלושה רבעים וחצי הם לא הצליחו להשיג יתרון משמעותי על פני פנרבחצ'ה, בידיעה שאם הם מפסידים גם את המשחק הזה, אז מכבי עמוק בצרות. באמצע הרבע השלישי המצב אף החמיר – אוחיון בצע את העבירה השלישית שלו. בלית ברירה, המאמן דייויד בלאט חרג ממנהגו, ואמר לרוט להיכנס למשחק. הקהל מסביב מיד הבחין בכך, והחל לעודד את מורן עוד בטרם נכנס. ניכר שהוא היה קצת לחוץ, כאשר הוא יודע שכל טעות עלולה להחזיר אותו מהר למקומו על הספסל. בהתקפה הראשונה נראה שמטרתו היחידה היא לא לעשות נזק, למסור את הכדור לשחקן אחר ושהוא כבר יעשה מזה סל – וכמובן שדווקא בגלל זה הוא איבד את הכדור, לקול אכזבת הקהל. מכבי מיד ספגו סל, וכשהם רצו להתקפה רוט התנגש בטעות בחברו לקבוצה שון ג'יימס ושניהם נפלו. קשה להיות יותר מביך מזה.

גם ההתקפה אחריה לא היתה תצוגת כדורסל מרשימה, אבל בה דווקא רוט הצליח להעביר את הכדור לג'יימס שקלע. ואיכשהו, גם ההתקפה ההבאה הסתדרה כמו שצריך. ולאט לאט צבר מורן בטחון – ואפילו קלע את הסל הראשון שלו ביורוליג, לתשואות הקהל. וככל שהוא צבר בטחון, המהלכים שלו בהתקפה הפכו יעילים יותר, מכבי קלעה יותר, וגם שמרה טוב יותר, ופתאום השיגה יתרון, והמשחק הקשה הפך לקל. כמובן שכל זה מתלווה בשאגות שמחה אדירה של 11,000 אוהדים, שמגיעות לשיא כאשר מורן קולע שתי שלשות. רוט לא ירד לספסל עד לסיום, כשהוא סוחף את הקבוצה לנצחון ב-19 הפרש – והוא, שסביר שבכלל לא היה משחק אתמול – זכה בתואר השחקן המצטיין של המשחק.

כי זה בעצם ספורט – זה הכל סיפורים. במבט ראשון זה 10 או 22 אנשים שרודפים אחרי כדור, אבל כשמכירים את הדמויות מבינים שזו דרמה שנכתבת תוך כדי. וההבדל מתכניות ריאליטי הוא לא באמת גדול. זה לא שאנחנו, חובבי וחובבות הספורט, כל כך אוהבים לראות כדורים נוגעים ברשתות ואנשים מזיעים ויורקים, כמו שאנחנו רוצים לראות את הסיפור בזמן אמת. את הסיפור על השחקן שעולה מקצה הספסל כדי לנצח את המשחק, על הקבוצה שחוזרת מפיגור גדול כדי לעשות מהפך בשניה האחרונה, על השחקן שנאלץ לנצח בגמר דווקא את הקבוצה בה הוא גדל ושיחק כל חייו, על השורדים מהקבוצה שהתרסקה בתאונת מטוס, על המשחק בין השחקנים שפעם שיחקו ביחד ועכשיו התברר שלאחד היה רומן עם אשתו של חברו, על המשחק בין הקבוצות שמייצגות תפישות פוליטיות שונות וגם סתם משחק שיכריע את האליפות. ועוד אלפי סיפורים אחרים שנכתבים כל הזמן.

והתמונה הזו כאן למטה, זה תמונת הסיום של הסרט, רגע לפני שעולות הכתוביות.

צילום: Seffi Magriso & Tomer Levy – Photography

פורסם בקטגוריה Uncategorized, שונות | עם התגים , , , | תגובה אחת