עוד קצת על בחירות

פוסט אורחת מאת: לוקשים

***

עמותת אפרת שוב במוקד. הפעם בפוסט של שיר, בבלוג ואן דר גראף אחותך, שמזועזעת מנוכחות של פוליטיקאים בכנס של גוף שנותן פרס לאגודה (קצת פיינשמקרי בעיניי, אבל שוין).

אבל הקטע השווה התייחסות כאן הוא הכסות הפמיניסטית של הביקורת על אפרת. אפרת אמורה לעצבן אותנו כי אנחנו פמיניסטיות ליברליות ומאמינות בזכות האישה על גופה. ואפרת נגד כל זה.

צר לי. לא קונה.

איך אומר זאת בעדינות – הכותבת כנראה מאמינה גדולה בחירות הפרט. מאמינה כל-כך גדולה, עד שהיא חושבת שצריך לתת לפרט, במקרה שלנו לנערה צעירה, חירות לעשות מה שהיא רוצה עם הגוף שלה, ולקחת על זה אפס אחריות.

קראו לי חשוכה, אבל בעיניי תפיסה רצינית של זכויות הפרט אומרת שיחד עם החירות לעשות מה שאת רוצה צריך לקבל גם אחריות על ההחלטות האלה. נערה שנכנסת להריון זכאית וגם חייבת לדעת שלהפסקת הריון יש משמעויות. רפואיות, שאף אחד לא מספר לה עליהן (ואם הכותבת חושבת שהמידע שמספק רופא המשפחה נטול אג'נדה, זו בעיה שלה); נפשיות – שגם מהן היא מתעלמת; וגם אתיות, שהכותבת רומסת כאילו שהן לא נמצאות בויכוח נוקב גם במדינות חשוכות שהידועה שבהן היא ארה"ב.

דרך אגב, העמדה המשתמעת, שהקושי הכלכלי בגידול ילד במשפחה חד הורית הוא שיקול שצריך לשקול היא לגיטימית, אבל היא צריכה להבין ששקילת שיקולים כלכליים בהחלטה על הפסקת הריון גם היא בחירה ערכית. ובכלל לא מובנת מאליה. ומדרון אתי חלקלק במיוחד.

ברור לי שהעוינות של הכותבת ל"אפרת" נובעת מהפרשנות הרדיקלית שלה לזכויות הפרט על גופו. היא יכולה להירגע: הגוף שלי הוא לא תמיד רק שלי. זו הסיבה שאסור לסייע לי להתאבד, וזו הסיבה שאסור לי למכור את עצמי לעבדות. ודרך אגב, כל אלה נגזרות של עקרון האוטונומיה של הפרט, אז אין צורך למכור לקוראות את הסיפורים על מלחמת בני אור ברבנים.

הקונץ הוא כזה: אם הכותבת מאמינה שגם לאישה יש זכות לאוטונומיה, שתתכבד ותיתן לאישה לה את הקרדיט להחליט, ותתכבד ותיתן לכל אדם או גוף שהוא לעזור לה באחת ההחלטות היותר חשובות שאישה יכולה  לקבל. קרדיט היא מילת המפתח כאן.

אם היא לא מאמינה שאישה יכולה להחליט על הגוף שלה גם מה שהכותבת חושבת שהוא מטומטם לגמרי, שתעז ותודה בזה בגלוי. היא יכולה להגיד: אני אנטי אפרת כי היא עמותה שמזוהה עם רבנים ודוסים. עידוד ילודה זה חשוך בעיניי, ועידוד ילודה מטעמים שהם לא הגשמה אישית פר-אקסלנס הוא פסול.
אבל פמיניזם גדול זה לא.

גם הפסקאות האחרונות בפוסט מציירות את התופת של דנטה בגרסת אפרת, וההתלהמות הזו ("סיוט", "עתיד אימים" ועוד פנינים) מתיימרת להתבסס על העמדה הערכית של "אפרת" בנוגע להפלות, אמצעי מניעה וכד'. מה שכן, הקשר לעובדות מקרי בהחלט. גם גדולי התומכים של אפרת לא מאמינים בגרסה הקתולית של האיסור על הפלות. לדוגמא, אם הריון מסכן את האישה, זו מצווה מהתורה להפסיק אותו (בניגוד למה שכתוב בפוסט). תכלס, נשים דתיות מבצעות, בהיתר של רבנים, הפלות כל יום.

והאמת, אני לא יודעת מה יותר גרוע – המחשבה שהכותבת בכלל לא בדקה את העמדה של היהדות בעניין הזה ורשמה מה שהיא זוכרת מהסרטים על תא הוידוי בוותיקן, או שהיא יודעת את האמת, והחליטה להתעלם מזה כדי להלך אימים על הקוראות.

 כי אם זה לא היה עצוב, זו היתה אירוניה חביבה על חשבונו של הרצון החופשי.

 *

בעלת הבלוג יעצה לי להתייחס בבמה הזו גם לתחקירים/שמועות/ממצאים על פעילותה של "אפרת" שפורסמו בעבר.

בלי להתייחס לפרטים, צריך לומר ברורות: מי שפועל בדרכים לא חוקיות צריך להיות מטופל על ידי רשויות האכיפה והמשפט. עד להרשעה, עומדת לו החזקה שהוא חף מפשע.

מעבר לזה, קיבלתי את הרושם שהרבה מהאש כלפי שיטות הפעולה של אפרת מכוונת כנגד 1) העידוד לקבל החלטה ללא מעורבות של משפחה/ חברים. 2) עידוד שלא לבצע בדיקות רפואיות במהלך ההריון.

בעניין המידור של גורמים נוספים – לא יפה, אבל זה בדיוק מה שעושה החוק – כלומר, נערה שרוצה לסיים הריון לא רצוי, גם אם היא קטינה, יכולה לעשות זאת ללא המעורבות או ההסכמה של הוריה. למה כשמדובר בשמירת אותו הריון ממש, אסור לעשות את זה בלי מעורבות של אחרים? האם מותר לצעירה הרה לקבל החלטה עצמאית רק אם זו ההחלטה הנכונה?

גם שאלת הבדיקות הרפואיות במהלך הריון היא דילמה פילוסופית ומוסרית רחבה ומורכבת יותר מהבמה הנוכחית, ובכל מקרה, אני מסרבת לראות כמוקצים מחמת מיאוס את מי שמתנגדים לעריכת בדיקות כאלה. פמיניסטית שלוקחת את עצמה ברצינות מקבלת את בחירתה של האישה לקבל מידע על העובר שלה, וגם את בחירתה שלא לקבל את כל המידע, את בחירתה להשלים את ההריון רק אם העובר בריא, ואת בחירתה לשמור אותו גם אם העובר אינו בריא.

בחירה חופשית. לגמרי.

קרדיט היא מילת המפתח כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , , , | 6 תגובות

החופש מפריווילגיה

רשומת אורחת של שיר. הכותבת היא עורכת בהכצעקתה.

בחודשים האחרונים צצה מילה חדשה בפמיניזם הישראלי: הסגברה (תרגום ל-mansplaining, כלומר, האקט בו גבר מסביר לאישה משהו שהיא יודעת לעשות טוב יותר ממנו). עם התרגום, הגיעו הדעות וחילוקי הדעות לגבי המילה ומשמעותה, במיוחד בעברית-ישראלית מדוברת. פוסט זה הוא פוסט תגובה לדובי קננגיסר, בעקבות פרשנות שלו על המילה ועל המשתמשות בה.

*

דובי קננגיסר כתב פוסט שגרם לי לתמיהה קלה עד חוסר הסכמה גורף. אני לא רוצה ולא יכולה, כרגע, להגיב על כולו. אני כן רוצה לקחת שתי נקודות שצרמו לי בפוסט ההוא ולנסות להבין מנין נובע חוסר ההסכמה.

נתחיל בעניין לקסיקאלי. דובי כותב על הסגברה: "ניסיון מצד גבר להסביר לאישה איך היא צריכה לנהוג כפמיניסטית". אני לא יודעת אילו בלוגים דובי קורא ולמה הוא מעדיף לקרוא דווקא אותם ואת ההגדרה הצרה הזו להסגברה, אבל לא ראיתי בהרבה מקומות את ההגדרה הזו. ההגדרה הרווחת בה נתקלתי נראית יותר כך: "ניסיון מצד גבר להסביר לאישה איך היא צריכה לנהוג", נקודה. במילים אחרות, מדובר בהתנשאות או פטרונות הנובעת מעיוורון מגדרי מסוים (או, כפי שאחרות יקראו לכך, דבקות במהותנות מגדרית). אני יכולה להגיד שהסגברה, כפי שאני מבינה אותה, היא מילה המתארת התנשאות על או פטרונות כלפי נשים מתוך עמדת כח גברית, על מנת לבטל אותן או את דבריהן ומבלי להקשיב להן. בקצרה, ההגדרות שאני (ומרבית חברותיי הפמיניסטיות) מכירות אינן זהות להגדרה בה דובי משתמש.

[פסקה שנשמטה בטעות בפרסום הראשון של הרשומה:] הוא ממשיך: "אלו הבוחרות להשתמש במושג הזה קובעות כי פמיניזם הוא פרויקט נשי בלבד. לגברים אין מקום בהגדרת הפרויקט". היות ודובי הניח שמדובר בביקורת על גברים שמבקרים פמיניסטיות, הוא מניח שאלו שמשתמשות במונח הזה הן סותמות פיות מקצועיות שרוצות לאסוף חבורת אומרי כן סביבן. כאמור, אם לוקחים את ההגדרה שלו כלשונה – יכול להיות. אבל כאן אני חושבת שדובי מנסה לכוון גם להבדל בין מיליטנטיות ורדיקליות במאבק (ולהסבר המלא והמוצלח, פנו למרמיט). הבעיה מבחינתי, לפחות, היא שבתוך הפמיניזם שאני מכירה השימוש במונח הסגברה נעשה בצורה רדיקלית, ולא מיליטנטית. עד כאן לעניין ההסגברה ויחסי הציבור שלה – היות ודובי ואני חלוקים בנוגע להגדרה שלה, אני די מנועה מלהגיב על המשך התזה שלו לגבי המילה הזו ואלו שעושות בה שימוש.

ההערה השנייה נוגעת להערת השוליים השלישית של דובי. אני ושאר העורכות בהכצעקתה סותמות פיות באופן מקצועי כבר למעלה משנה וחצי במרחב פמיניסטי ציבורי (שלדעתו של דובי, לא יכול להיות קיים כמרחב ציבורי). אנחנו מנהיגות מדיניות תגובות שלא מאפשרת למגיבות ולמגיבים לשפוט, לתת עצות (אלא אם המדווחת ציינה באופן מפורש שהדיווח שלה פתוח לעצות), ואם יש צל של ספק אנחנו בדר"כ נוטות לשלול ולא לאשר, או לערוך, או להתייעץ עם המדווחת עצמה אם התגובה מקובלת עליה ואם היא תרצה להגיב אליה. מדיניות הפרסום שלנו גם יוצאת נגד חשיפת זהות המטריד, וזאת בניגוד למרבית אתרי הולבק בעולם. כל אלו נועדו לקיים את ההולבק הישראלי, ולנסות לאפשר מרחב פתוח לכמה שיותר סוגי דיווחים. להוריד את הווליום על עשרים גורמים שונים, פוליטיים ואתניים, כדי לתת את הבמה לקול המגדרי.

כל זה זה מאפשר רק לבערך 60% מהתגובות שמתקבלות אצלנו להתפרסם בפורמט כלשהו (בדר"כ לא ערוך, ואם לא סופרים את מתקפות תגובות הספאם שמגיעות אלינו אחת לכמה שבועות/ימים). הסיבה היחידה שקיבלנו על עצמנו את קריאתן הדקדקנית של אלפי תגובות היא כדי לאפשר מרחב פמיניסטי ציבורי. האמינו לי, התחביבים של אף אחת מאיתנו לא כוללים התכתבות אינטנסיבית של שבוע על שני משפטים מתוך תגובה והאם הם כן או לא רומזים משהו, אבל זה חלק מהיום-יום של כולנו בתחזוקת האתר. כשהזמן והרצון הטוב מאפשרים וכשכתובות הדוא"ל של המגיבים אמיתיות, אנחנו כותבות בחזרה ומסבירות למה תגובות מסוימות היו בעייתיות לפרסום.

שתי הפסקאות מעלה נכתבו כדי להסביר למה, לדעתי, יש בכל-זאת מקום למילה הסגברה בשיח הפמיניסטי. אני חושבת שיש לה מקום כי נתקלתי בה ואני ממשיכה להתקל בה, אם לא בחיי האישיים אז לפחות אחת לשבוע-שבועיים עם תגובה גברית שמניחה שנשים צריכות להסכין באופן מסוים עם מצב מסוים, ולא משנה אם התגובה נכתבה מתוך רצון טוב לתמוך במדווחות או לא. אבל אני גם אני כותבת את זה גם כמישהי שלא אוהבת את המילה הזו, ומשתי סיבות. הראשונה היא שיש לי כבר הרבה מילים לתאר דעות, מילים ומחשבות של בני אדם על בני אדם אחרים בזווית מגדרית: סקסיזם, מיזוגניה, להטבא"קופוביה (וכאן יש לפחות עשר דרגות שונות של פחד), בורות ובערות הן רק הראשונות שעולות לי בראש. הסיבה השנייה קשורה במידת הפחד והעלבון שהמילה הזו מעוררת בקרב אנשים מסוימים. נראה שלהיות מואשמים במיזוגניה וסקסיזם זה לא כל-כך גרוע כמו להיות מואשמים בהסגברה, ואין לי מושג למה. באמת. אני יכולה להגיד שהסגברה בעיני זה לא פחות גרוע, נניח, מהאופן שבו טל שניידר תארה את הדרך שבה היא שאלה את איילת שקד, "כאשה מאשה", האם שקד לא נפגעה כשלא נתנו לה לדבר בכנס במכון לב. בשני המקרים מדובר בהתנהגות ובתגובה שאמורה להיות אנושית, לדידי, ולא על בסיס מגדר. גברים רבים שמסבירים לנשים מה לעשות עושים זאת מתוך עיוורון מגדרי; בדיוק כפי שזה שאיילת שקד לא דברה בכנס פוליטי לא צריך לכאוב לאף אחת על בסיס מגדרי, אלא אמור להפריע לאנשים פמיניסטיים ללא קשר למינם, מגדרם או דעתם הפוליטית (או לפחות, כפי שאני תופסת פמיניזם).

מה שאני כן מבינה זה שהסגברה יכול לשמש כמונח שמדיר אנשים מהשיח (עבור גברים ונשים שרואים בו סתימת פיות), או כמונח שמחדד תופעה מסוימת (פטרונות והתנשאות מצד גברים על נשים) ומאתגר את ההבנה שלנו לגבי קיומן של תופעות מסוימות. בסופו של דבר, אני יודעת שמילים, חברה ושוויון הזדמנויות הם גם ובעיקר מה שאנשים עושים מהם, אבל שתחושות עלבון ופגיעה הן נייר לקמוס לא רע לאותן מילים, חברה וחתירה לשוויון הזדמנויות.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , , | 8 תגובות

720 מעלות במוזיאון ישראל

רשומת אורחת מאת תמר.

—-

לא מאוד התרשמתי מהתכנים שהוצגו במיצב °720 של רון ארד, אבל בכל זאת, חזרתי משם מרוצה מאוד אתמול בלילה.

קצת רקע – 720° הוא אירוע אמנותי/קונספט עיצובי/מיצב גרנדיוזי שבמסגרתו מוקרנים קטעי וידאו ארט קצרים למדי. הוא מציג במוזיאון ישראל, במסגרת עונת התרבות בירושלים, ויש בדיוק עוד יומיים עד שהוא יסתיים. 720° נהגה ונוצר על ידי רון ארד (המעצב, לא הנווט השבוי). בקיץ הקודם המיצב הועלה בלונדון וזכה שם להצלחה. בגלגולו הנוכחי הוא מוקרן פעמיים בערב, בגן המוזיאון (20:30 ו-21:45). אם אתם מתכוונים להגיע, קחו בחשבון (א) שזה עולה כסף, והתשלום לא כולל ביקור במוזיאון עצמו, שסגור בשעות האלו. (ב) שצריך להגיע לפחות עשרים דקות לפני תחילת ההקרנה, קצת יותר אם כוללים חיפוש חניה. (ג) בירושלים כבר קר בשעות האלו, תביאו סוודר.

ולגופו של עניין – הקונספט של 720° הוא מרתק, יפהפה וחדשני. ה"מסך" שעליו מוקרן הוידאו הוא בעצם 5,600 חבלי סיליקון לבנים-שקופים (דומים באופן מחשיד לגלילי דבק חם טרם ההתכה), שיוצרים מעגל גדול. הקהל צופה בוידאו מתוך או מחוץ למעגל, תוך שתיית מרק בצל וישיבה על שרפרפי פלסטיק (רק מבחוץ, בתוך המעגל חלים הכללים המקובלים של מוזיאון/ספריה/סלון של סבתא). ה"מסך" עצמו דינמי ומשתנה כמו שרק חבלי סיליקון יכולים להיות – החבלים מהווים לא רק מסך לעבודות הוידאו המוצגות, אלא גם דלת כניסה (שיכולה להפתח ולהסגר בכל נקודה אפשרית), סדין שעליו מוקרנות הסילואטות של הצופים, וילון שנע ברוח, תיאטרון צלליות של קווים ארוכים שמוקרנים על אדמת גן הפסלים, ובעיקר – יצירה עיצובית מרשימה העומדת בפני עצמה, גם כשהתוכן המוקרן הוא "סתם" אור לבן.

כאמור, מדובר בקונספט חדשני מאוד להקרנת וידאו ארט. כל כך חדשני, עד שהאמנים שיצירותיהם נכללות במיצב לא באמת ידעו מה לעשות עם קונספט הזה ואיך לעבוד איתו. כך קרה שהיצירות שמוצגות ב-720° הן, לפחות בעיני, חסרות מעוף ברובן, ולא עושות שימוש מעניין בתכונות יוצאות הדופן של המיצב. במקרה הטוב, התוצאה נראית כמו סתם מסך מעגלי, ברזולוציה נמוכה. במקרה הפחות טוב, לקחו וידאו מוצלח למדי של קותימאן (אמן שאני מאוד אוהבת) ופשוט הקרינו אותו 4 פעמים זו בצד זו, בלי לטרוח אפילו לעשות משהו עם המעברים הגסים בין תמונה אחת לשכנתה. בנוסף, היתה תחושה שהיוצרים העדיפו את השכפול של אותו דימוי על גבי ה"מסך" (הן בו זמנית והן שוב ושוב) על פני החד-פעמי, זה שניתן להחמיצו, אך גם ניתן באמת להתרגש ממנו. או כפי שניסח זאת אבא,זה לא באמת גורם לך לרצות להשאר לסבב שני, רק כדי לראות איך אותו קטע נראה מזווית אחרת. יוצא הדופן היחיד הוא הוידאו הפשוט-לכאורה של האמנ/ית באביס אלכסיאדיס (Babis Alexiadis), אבל גם הוא לא משתמש בכל מגוון האפשרויות העצום שמציע המדיום של מסך מעגלי, דינמי, שקוף למחצה ודמוי וילון ענק, עם זוית ראיה פוטנציאלית של 720°.

בקטע האחרון שהוקרן אתמול נכלל ריקוד (של שרון אייל, אם אינני טועה) במרכז המעגל. הריקוד, יפה ומעניין ככל שהיה, רק הדגיש את הבעייתיות של הוידאו, משום שלא היה באמת קשר בין המתרחש על המסך לבין תנועותיה של הרקדנית. אמנם הרקדנית השתתפה גם בעבודת הוידאו שהוקרנה סביבה, והריקוד היה מסונכרן עם פס הקול, אבל זה הכל, פחות או יותר. שום משחק עם החבלים, שום אינטראקציה ממשית של הרקדנית החיה עם בת דמותה המצולמת. אפילו תחליף "בנאלי", כמו מספר מצלמות וידאו שמחוברות למותני הרקדנית ומקרינות בזמן אמת את הקהל שסביבה על ה"מסך" המעגלי הענק, היה יכול להיות מעניין ומרגש יותר.

אז למה בעצם חזרתי הביתה כל כך מרוצה ושמחה? לא רק כי הקונספט העיצובי היה מרשים, וכי ההליכה הלילית הלוך וחזור דרך עמק המצלבה היתה חוויה נפלאה. גם לא רק בגלל הרעיונות שהציפו אותי, של "מה אני הייתי עושה אם היו נותנים לי מדיום כזה" (בינינו, אני לא בטוחה שרון ארד היה מקבל ברוח טובה את ההצעה שלי להקרנת צילומי שחיה צורנית ב-720° בליווי רקדניות בבגדי ים שמניעות את החבלים). הסיבה העיקרית לשביעות הרצון הגובלת באופוריה היתה תחושת ה"אירוע-שאסור-לפספס" שאפפה את כל העסק. אחרי הכל, עם יד על הלב, כמה פעמים כבר קורה שכולם מדברים על מיצב במוזיאון ישראל? שחברים ומשפחה מכל הארץ באים במיוחד לעיר הקודש כדי לצפות בוידאו ארט? שהחניה של המוזיאון מלאה עד אפס מקום? שרחבת הכניסה והקפטריה רוחשות בהמולה של מאות אנשים, למרות שהשעה תשע בערב, ומוצ"ש, ולא מוכרים כלום חוץ מעוגות בנות יומיים? שכל אחד שואל אותי אם כבר הלכתי ל-720° ומתי אני הולכת ומה דעתי ואיך היה? שאני פוגשת במוזיאון את אמא ואבא שפוגשים את ראש המועצה של היישוב שלהם בצפון? שילדים בני שלוש וקשישים בני שמונים ועובדי הייטק מצטופפים יחד בגן הפסלים בעשר בלילה, למרות שקר ושמחר יום עבודה?

וזו, אם להיות פלצנית לרגע, חשיבותה האמיתית של אמנות – האופן שבו היא נוגעת בקהל, יוצרת אצלו ציפיה, מוציאה אותו מהבית, וגורמת לו להגיב, לדבר ולהביע דעה. אפילו אם הדעה הזו מסתכמת ב"זה יכול היה להיות יותר טוב".

פורסם בקטגוריה אמנות | עם התגים , , , , , | 7 תגובות

קול הזמן, או: למה אסור לסגור את גלי צה"ל

רשומת אורחת מאת מירב.

לא, אף אחד לא עומד לסגור את גלי צה"ל. לא בעתיד הקרוב, בכל אופן. פעם בכמה זמן עולים קולות נגד התחנה, טוענים שזה לא בסדר שהמדינה מממנת אותה, שהיא נותנת לחיילים המשרתים בה יתרון לא הוגן, שהתוכניות האקטואליות מוטות. במידה רבה אני מסכימה עם הטענות האלו ועם אחרות, אבל אחרי הכל, לפחות בכל מה שקשור לתרבות, מדובר בתחנת הרדיו הכי טובה בארץ. גלי צה"ל מחזיקה ביד אחת ארכיון עצום ונדיר וביד שנייה יכולת לצרף אליה כל אדם מעניין ומוכשר שנמצא פה, ובאמצע הפקה רצינית ומושקעת שמצליחה לתת כבוד מחודש למושג "תרבות ישראלית".

קחו למשל את ציפורי לילה, שמאפשרת 35 שנה לאנשים מרתקים ומיוחדים לעשות משהו שהם אוהבים בפינה נחבאת למחצה. היו שם דני רובס משמיע אלבומים שלמים, רונה קינן ודורי מנור משוחחים על שירה ומוזיקה ושחר סגל ורועי בר נתן, עם תוכנית הנוסטלגיה ששימחה אותי ולימדה אותי יותר משעשו הרבה פרויקטים אחרים. התוכנית הזו, למשל, הייתה בשביל מישהי כמוני, שנולדה בניינטיז ולא גדלה בבית על שום דבר חוץ מהגשש החיוור, פתח לתרבות רחבה ומרתקת שאימצתי מיידית ובחום. רגעי ארכיון נדירים כמו יהודית רביץ מבצעת רועדת שיר בתוכנית של אלי ישראלי, "גזוז" עושים חיקויים בהופעה בהיכל התרבות ונעמי שמר שרה בפסטיבל שירי הילדים, ריגשו את האורחים באולפן עד דמעות והפכו אצלי דברים שהיו רק שמות, לדבר חי, מהנה ומשמעותי. איפה עוד אפשר לקחת שני נציגים מובהקים של תרבות פופולארית כיום שיגרמו לי להרגיש נוסטלגית לדברים שקרו שנים רבות לפני שנולדתי, ועוד בכזה חן ושמחה.

קחו את יואב קוטנר, אושיה גל"צית בפני עצמו, שכבר שנים חושף, מקדם, מארח ומתעד מוזיקה ישראלית מכל המינים והסוגים. החל מ"מוזיקה היום", נקודת חובה לכל אמן שמוציא אלבום חדש, דרך פרויקט "למרות הכל" המדהים- 100 פרקים דוקומנטריים על צמיחת הרוק הישראלי, וכלה ב"תוכנית הסודית" שלו, בה הוא דוחף היום את רותם אור וריף כהן כמו שקידם פעם את המכשפות וענבל פרלמוטר. השילוב הזה בין עבר להווה-עתיד מדגים את עצמו היטב בלוח השידורים של התחנה, ומאפשר לה לתת ייצוג רחב למדי בלי לפגוע באיכות. לפני חצי שנה, למשל, מחלקת התרבות המצוינת של התחנה הפיקה ערב מחווה מושקע ומרגש לפזמונאי עלי מוהר, עוד אחד מגיבורי התרבות הגדולים שלנו. יומיים אחר כך התארחה רות דולרוס וייס, זמרת שמוכרת למעטים, באולפן "מוזיקה היום". אז ועכשיו, נוסטלגיה וחידוש, כבוד ומקצוענות.

תחשבו על "ארבע אחר הצהריים", עם הדבהדהבדם והשירים הישנים, על אבשלום קור ברגע קבוע של עברית, על אהוד גרף הנפלא מקריין שישים שניות של פרט טריוויה חדש. האוניברסיטה המשודרת, "אנשים בלילה" עם קובי מידן ומיטב מרואייני הארץ, פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר". באיזו תחנת רדיו אחרת, אחת מאלה שנעה בין הקשקשת והמוזיקה הדלוחה לתוכניות האקטואליה הכבדות עד אימה, תמצאו משהו כזה. הכבוד והרצינות שמתייחסים בהם בגל"צ לתרבות הישראלית ולצרכנים שלה מוכיחים שמתחת לאיזשהו כשל ארגוני בסיסי, גלי צה"ל נשארה הדבר שבגללו רדיו יעניין אותי, יחכים אותי וילהיב אותי בצורה ששום דבר אחר לא יעשה.

פורסם בקטגוריה מוזיקה, שונות | עם התגים , , , | תגובה אחת

Rule, Britannia?

רשומת אורחת מאת פישי.

כמו ביחס לכל מופע ראווה מרשים ומהפנט, אחת השאלות המעניינות הנוגעות לטקס הפתיחה של האולימפיאדה היא לא מה ראינו, אלא מה הוסתר מאיתנו. הכוונה היא לא לאלמנטים הטכניים של ההכנות והביצוע, אלא להשמטות המכוונות-היטב מן הסיפור שהוצג לצופים. התיעוש היה ללא ספק השחקן הראשי בעלילה, והדמוקרטיה הייתה בת-לוויה סמויה אך משמעותית שלו (שמתם לב איך הטקס התרחק ככל האפשר מהקולקטיבים הרובוטיים שאפיינו את קודמו בבייג'ינג? במקום מאסה אחידה, הופיעו על הבמה מאות אינדיבידואלים הנעים כל אחד במסלולו הפרטי).

אבל שתי גיבורות היסטוריות נעדרו מן הטקס. הראשונה היא האימפריה, אולי המורשת המפוארת והאיומה ביותר של בריטניה. בתיאור הכפר-שהפך-לעיר לא היה זכר לקיסרות ששלטה בימים ובארצות ושבה השמש מעולם לא שקעה. מקומן של הודו, אפריקה והקאריביים בהיסטוריה הבריטית נגלה רק במרומז, בעיקר דרך הנוכחות הבלתי-מוסברת של לא-לבנים בין שורותיהם של הכפריים והאצילים האנגליים, במהלך אנכרוניסטי ומאולץ של שיפוץ ההיסטוריה מצידם של בויל ושותפיו.

הנעדרת השנייה מן הטקס היא מלחמת העולם השנייה. בניגוד לאימפריה, שהיא ישות כובשת ודכאנית שמובן למדי מדוע תהווה מקור למבוכה עכשווית, מלחמת העולם השנייה הייתה אחת התקופות ההרואיות בעידן המודרני, רגע היסטורי צלול ונדיר של וודאות מוסרית שהסתיים בניצחון מוחץ וקתרטי של הטובים על הרעים. אז מדוע היא לא זכתה למקום על הבמה? התשובה פשוטה. בניגוד למלחמת העולם הראשונה, שבה סבלה בריטניה אבדות כבדות אך ממנה יצאה כמעצמה החזקה בעולם, מלחמת העולם השנייה הותירה אותה שבורה וחלשה, צל דהוי של עברה המפואר וכינור שני (במקרה הטוב) לארצות הברית העולה כפורחת בסדר הדו-גושי החדש.

אז בויל החליט להתעלם באלגנטיות (?) מהפרקים הנעימים-פחות בתולדותיה של ארצו. אולי זו הסיבה למורת הרוח שנפרשה על פניה של המלכה, שבשישים שנותיה על הכס למדה בוודאי דבר או שניים על חשיבותה של פרספקטיבה היסטורית.

**זוהי רשומה שנייה בסדרה על טקס פתיחת אולימפיאדת לונדון 2012. הרשומה הראשונה נמצאת כאן.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , , | תגובה אחת

Under Pressure

(מעין רשומת המשך לרשומה על sprezzatura.)

אני לא מכירה מילה בעברית לCool. זו לא קרירות, או מגניבות, או 'גזעיות', או שלוות נפש במצבי לחץ, אלא שילוב של כל אלה, ובמופגן. המוסכמה החברתית הבסיסית היא: חשוב להיות Cool בהרבה מצבים, או יותר נכון, חשוב להיראות Cool, ושחס וחלילה לא יחשבו שאת/ה בהיסטריה ושלחץ משפיע עליך. יש בזה הרבה הגיון: בזמן מצב לחץ, אנחנו מעריכים אנשים שנראים רגועים, ושמתפקדים כאילו לא קרה כלום. אלו האנשים שבהם אנחנו בוטחים. גם נעים יותר להפסיד בתחרות למישהו כזה, שלו ורוגע.

כשצפיתי באולימיפיאדות, בתור ילדה, היה נראה לי טבעי שספורטאים בוכים רק בזמן שהם מקבלים מדליה, מפגינים שמחה אחרי ניצחון, וגם אחרי הפסד. בכל שאר הזמן הם היו אמורים לא להפגין רגשות, ואם כבר, אז בעוצמה נמוכה. בכי אחרי הפסד, שנראה לי ילדותי, בכל זאת הסתדר: ספורטאי מועד להפסד אם יש סיכוי שהוא יבכה אחר-כך, והבכי מאשר שהוא זה שהיה אמור להפסיד, בכיין שכמותו. פעם שמעתי מישהו אומר שקרל לואיס אף פעם לא מתלכלכך בחול כשהוא קופץ לרוחק: הוא יוצא נקי מארגז החול. גם בגלל הניקיון הזה וגם בגלל שנראה שהוא אף פעם לא מפסיד, קרל לואיס היה קול. הכי קול.

נכון שבבכי יש דרמה שמצטלמת היטב, אבל היופי האמיתי במונחי האולימפיאדה הוא המאמץ שמסתיים בהישג ובניצחון. לא באמת רציתי (ואני לא בטוחה שעכשיו אני רוצה) לראות מה שלפחות חלק מהספורטאים האלה עוברים: היחס של המאמנים, הלחץ המטורף להצליח – עבור עצמם, עבור אמא, עבור הכפר או המולדת, הסמים שהם לוקחים ומקווים שלא יתגלו, ההרעבה העצמית, אובדן הילדות. שיהיו יפים ויקפצו לגובה. כמה אכזרי המצב הזה: עבודה קשה היא תנאי הכרחי (ולא מספיק), אבל שלא יראו כמה שאתם מתאמצים, מתלכלכים בחול, נלחצים או בוכים, אוקיי? זה יהיה ממש uncool מצדכם.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , , ,

Sprezzatura

Sprezzatura, כך לימדו אותי, היא סוג של העמדת פנים: ביצוע פעולה כלשהי, אחרי אימונים ותרגולים רבים,  באופן שייראה כאילו היא באה לך טבעי, ככה בנונשלנט. "אני? כתבתי את השיר הזה (המחורז, הכתוב במשקל מדויק, הפואטי, המרגש) בחמש דקות אתמול בערב. הוא פשוט יצא לי מהראש. טיוטות? עריכה? מה פתאום." העמדת הפנים (המאצ'ואיסטית?) הזו, הקיימת במקומותינו, מפריעה – גם לאלה שמיישמים אותה, וגם לשאר. היא גורמת לזלזול בתרגול, באימון, בלימוד איטי והדרגתי, בשיפור לאורך שנים. כאילו כל תחום מתחלק לאנשים מוכשרים טבעית ולאלה שלא במשחק.

לפני הרבה שנים החלטתי שאני לא יכולה לבשל כי מה שניסיתי לא יצא. הפסקתי לנסות, חוץ מכמה דברים שנראו לי מראש לא מסובכים (ולכן חוסר הכישרון שלי לא אמור להפריע להכין אותם). הפלא ופלא, באותם כמה דברים שניסיתי שוב ושוב השתפרתי מאוד עם השנים. תחשבו כמה אפשרויות לתרגול פספסתי, ולכמה נסיונות בישול ניגשתי מראש בתחושת כישלון ותבוסה, רק כי חשבתי שאין טעם שאנסה בכלל. יש גם תחומים שהחלטתי שאני גם לא טובה בהם והם לא חשובים לי, אז מה זה משנה בכלל. נגיד, לבחור בגדים.

גם אני חוטאת בsprezzatura, אם אני לא מספרת על השחיקה הנגרמת מסגנון החיים העמוס-צפוף-תזזיתי שלי. לאחרונה אני מנסה להפסיק עם השקר הזה ולומר בגלוי: ריבוי העיסוקים שלי – אותו אני אוהבת מאוד – דורש משמעת וגובה ממני מחיר: הגוף שלי נחלש. אני עייפה *מאוד* תמיד. אני לא אוכלת מסודר. אני לא עושה ספורט. עם הזמן יש לי פחות סבלנות לאנשים, היעילות שלי יורדת וקשה לי להתחיל ולקדם פרויקטים. על התקדמות בכתיבה אקדמית אין בכלל על מה לדבר.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | 2 תגובות