כל ההתחלות קשות

רשומה זו נכתבה בעקבות פנייה של צוות הכצעקתה לפרוייקט בשם "כל ההתחלות קשות".

כשעבדתי לראשונה בחנות, גיליתי שיש אנשים שבאים לחנות באופן קבוע, חלקם רק כדי לדבר עם מישהו. למה הם עושים את זה? אולי כי הם בודדים, אולי כי הם יודעים שמישהו מחייך יקשיב להם, אולי כי החנות היא מקום ממוזג ונעים. מוכרים ומוכרות סבלניים נקלעים לפעמים לבעייה בגלל הסיפור הזה, בעיקר כשאין קונים אחרים בחנות. אני הקשבתי כמה וכמה פעמים למונולוגים ארוכים כאורך הגלות של אנשים שכנראה הייתי האדם היחיד שהקשיב להם באותו יום.

אני לא יודעת אם מצבים כאלה קורים בכל חנות. מן הסתם, הדבר תלוי באופי החנות, באופי של מי שמוכר/ת, של מי שקונה, של מי שמנהל/ת. אבל אני מניחה שהמצב שבו מוכר הוא קהל שבוי של קונה בעל פוטנציאל הטרדה מכל סוג שהוא מוכר כמעט לכל מי שעבד או עובד בחנות.

מדי פעם הגיע לחנות מוכר באחת מהחנויות האחרות באותו קניון, שהיה מעוניין באחת מהעובדות. הנוכחות שלו היתה נעימה ולא מטרידה (למיטב זכרוני), וכשהיא סירבה, הוא הפסיק לבוא. הסיפור הזה העלה שאלה בקרב העובדים: האם יותר לגיטימי שאחד העובדים בחנות יתחיל עם מישהו שמגיע לחנות, או שמישהו שמגיע לחנות יתחיל עם אחד העובדים? אמרה אחת העובדות בפסקנות: עדיף שאנחנו נתחיל עם מישהו שמגיע לחנות, כי הוא יכול ללכת אם הוא לא מעוניין, ולכל היותר הוא יקנה במקום אחר. אנחנו לא יכולים ויכולות לעזוב את מקום העבודה שלנו באמצע משמרת, ולכן פחות הוגן להתחיל איתנו. אני חושבת שהיא צודקת. המצב הזה פתיר, כמובן: אפשר להיכנס לחנות, להשאיר פתק עם כתובת מייל (טוב, נו, מספר טלפון נייד) וללכת.

העיקרון החשוב כאן הוא נתיב סירוב, ברור ולא מביך.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים | תגובה אחת

עברית/אנגלית/לטינית/ערבית/סינית שפה קשה

אחד המרצים שלי לשעבר כתב מאמרים וספרים בארבע שפות, וחקר בעוד שתי שפות נוספות. זו תופעה נפוצה כנראה בין חוקרי ההיסטוריה של תקופות טרום-רנסאנס.

אני מכירה מישהו שטוען שהוא דובר שלוש שפות. עצוב לומר, אבל עברית היא לא אחת מהן: אוצר המילים שלו מצומצם, קשה לו להתנסח בכתב ובעל-פה, יש לו שגיאות תחביריות רבות. גם הבנת הנקרא שלו באנגלית לא מרשימה. עם זאת, כשהוא יכתוב קורות חיים הוא יציין שרמת העברית שלו היא רמה של שפת אם, ושהוא שולט באנגלית באופן מלא.

בתואר הראשון נדרשתי להוציא פטור בשפה זרה שנייה, בנוסף לאנגלית. למדתי שנתיים, השקעתי יחסית – פחות בדקדוק, יותר בהבנת הנקרא – וקיבלתי את הפטור המיוחל. כשקיבלתי את הפטור לא ידעתי את השפה. גם עכשיו, אחרי שנתיים וחצי נוספות של לימוד לא רצוף, אני מרגישה שאני פשוט לא יודעת את השפה: עוד לא הצלחתי לסיים אפילו ספר אחד, וכשמדברים איתי אני לא מצליחה להבחין מתי נגמרת מילה אחת והשנייה מתחילה.

מתי יודעים שפה? אחרי כמה שנות לימוד? הרגשתי שאני יודעת אנגלית אחרי עשר שנות לימוד, קריאה והשקעה. אם לקח לי עשר שנים – בגיל ילדות ונעורים –  ללמוד שפה, כמה שנים ייקח לי ללמוד עכשיו? נגיד שאנשים מוכשרים ממני לומדים שפה על בורייה בחמש שנים, איך יכול להיות שיש אנשים שמצהירים שהם יודעים חמש, או שש, או שבע שפות? כמה באמת הם יודעים מכל שפה?

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | 6 תגובות