שלושה שבועות

פוסט אורחת של שיר

– אז את מתנזרת ממוזיקה.

אה, לא בדיוק. למעשה, זה קצת בלתי אפשרי להתנזר ממוזיקה. אני נחשפת אליה בכל יום באדיבותם הרבה של נהגי אוטובוס, זרים ברכבת, קלנועיות באוניברסיטה שמנגנות רוק סבנטיז מופלא, רדיו פתוח בבית או בפיצוציות, אנשים ששרים לעצמם ברחוב, חזן רנדומלי בבית הכנסת כשאני מטיילת עם הכלב,זה ששומע אריות שתי דלתות ממני בעבודה. אני פשוט לא צורכת אותה באופן פעיל וישיר. סוג של ויפאסנה.

– אפשר לצרוך מוזיקה שלא באופן פעיל וישיר?

להפתעתי הרבה, כן. וזה כל-כך כיף. אני יכולה לספר על שעה וחצי שביליתי השבוע עם עטיפות וחוברות מילים של ארבעה-חמישה אלבומים שהתגעגעתי אליהם, באמת ובתמים, ולא טרחתי לפתוח חודשים ושנים (איזה פספוס!). למדתי משם דברים חדשים על המוזיקה שאני "רגילה" אליה, ונזכרתי בדברים שאני בדר"כ לא משייכת עם המוזיקה הזו ביום-יום. אני שרה לעצמי קצת אחרת (כשאני לבד, או בתנועות שפתיים מינוריות כשאני ברחוב סואן). אני קוראת ספרים על מוזיקה ועל להקות. בכלל, אני קוראת יותר – זה הפך להיות אסקפיזם התחבורה הציבורית שלי. אני עדיין קונה מוזיקה. אני מתרגמת מוזיקה שאני מאוד אוהבת מעברית לאנגלית, עבור חברים בנכר שאני רוצה לחלוק אותה עמם. ולפני כמה שעות חזרתי מהדואר. שלחתי בוטלגים לידיד באורגון, אחרי שהוא שלח אליי חבילה מסתורית (שטרם הגיעה) שאמורה להכיל במינימום, ע"פ מידת החשאיות שבה הועברה אליי, אלבום גנוז ובלתי ידוע של אחד האמנים האהובים על שנינו. אני מסתכלת על השירים שאתם מקשרים אליהם ביו-טיוב בפיד (מבלי לשמוע). וכמובן, אני מריצה שירים בראש. והרבה.

– אז זה קל.

אמא שלכם קלה. אני מפסידה הופעות שהבטחתי לעצמי, ולקרוא עליהן זה כמו סכין שמתהפכת בבטן. התקף זעם שהיה לי יומיים אחרי ששלושת השבועות החלו לא לווה, כרגיל, ברוק גברי זועם ומשכך. היו הרבה יותר מנקודת כמעט-שבירה אחת, או שתיים, או שלוש, בהן הבטחתי לעצמי שאני הולכת להפעיל את הנגן לשניים-שלושה שירים נבחרים לכשאסיים מטלות מתסכלות במיוחד, או מפגשים ועבודה מול אנשים מתסכלים במיוחד. אבל בסוף זה לא קרה. עם זאת, זה לא מאוד מייסר. כפי שכתבתי מעלה, יש הרבה רגעי אור שאני מרוויחה (או מרגישה שאני מרוויחה) מזה. יתרה מכך: אם זה היה מייסר, לא הייתי עושה את זה – התפיסה הבסיסית שלי של אמונה שהיא דרך חיים לא מבוססת על שכר ועונש או על ייסורים.

– אמרת אמונה. את עושה את זה בגלל מצוות? יהדות? חתולו של תקרה?

היחס שלי ליהדות הוא כאל תרבות, והיחס שלי לתרבות הוא ביקורתי. יש דברים שאני מנסה לקחת וללמוד ממנה, על אף שגדלתי בבית חילוני למהדרין ויחסי לאורתודוקסיה, ככלל, חשדני במקרה הטוב. ככל תרבות, אני משתדלת ליצור ולא רק לצרוך, למרות שאני רחוקה מלהיות אמנית. הדרך שלי להודות, להלל, לפאר לרומם ולשבח מוזיקה ומוזיקאים שאני אוהבת היא בדר"כ בכתיבה, ועד היום אני מטפחת חלום להזנדב ללהקה כאנתרופולוגית, כי הופעות חיות הן בעיני קסם לא פתור (ואני יודעת לכתוב עליהן לא רע. אתם מוזמנים לשאול את כל אלו שמזמינים אותי לכתוב על גרג דולי ולהקותיו כשאלו מגיעים לארץ). כמו כן, רשומה זו נכתבת בשבת על מחשב פועל, אז קשה לקרוא לי שומרת מצוות.

– מוסר השכל, בינתיים?

רק התחלתי, אז קשה לי אפילו לחזות אם אשרוד את התקופה הזו או לא. למשל, בלילה שלפני ששלושת השבועות החלו, חשבתי שלא אעמוד בזה ולא אעשה אותם. אבל בבוקר קמתי וזה הרגיש כמו הדבר הנכון ביותר לעשותו (טכנית ומעשית, לא שמעתי מוזיקה מהערב הקודם. על זה הקפדתי). עם זאת, אני יכולה להגיד שבינתיים למדתי דברים חדשים על המוזיקה שאני מפעילה כל-כך בקלות, יותר מתוך אסקפיזם והרגל מאשר כהאזנה אמיתית. מעולם לא התרגשתי וציפיתי כל-כך כשהכנסתי קישורים לתיקיית המוזיקה שלי ב-Instapaper כמו שאני נרגשת לקראתם בימים אלו. אני מתכננת רשימת שידור מסוימת, וכבר ביקשתי מבעלת האכסניה מיקסטייפ לכשהשבועות יסתיימו. מוזיקה הפכה להיות מהרגל ובריחה לדבר שאני מצפה לו, לא להקלה צפויה מראש. זו הפסקה מודעת מצריכה "נורמלית" של מוזיקה שאני בוחרת לעשות, יותר מתוך אהבת מוזיקה מאשר כל דבר אחר. כדי שמוזיקה תשאר דבר שאני מאזינה לו באמת ובתמים, ולא רק מקשיבה לו, כהסחת דעת, רעש רקע או כאסקפיזם קל לצריכה.

פורסם בקטגוריה מוזיקה | עם התגים , | כתיבת תגובה

אז איפה לומדים ערבית?

אני רוצה לחדש את לימודי הערבית שלי. למדתי בבי"ס ובצבא והפסקתי, ועכשיו אני רוצה לרענן את השפה ולחזק אותה. במוסד האקדמי בו אני לומדת יש שלושה (!) חוגים שמציעים קורסים ללימוד ערבית – בעיקר ספרותית – אבל בשעות ובימים לא אפשריים למישהי שעובדת מחוץ לאוניברסיטה.

מאז שפרסמתי רשומות על תרגום מערבית לעברית ועל כמה קשה ללמוד שפה מגיעים לבלוג אנשים שמחפשים מקום ללימוד ערבית. כנראה שזה נושא מבוקש ללימוד (ביחס לשאר השפות המוזכרות בבלוג בכל אופן), או לפחות נושא נפוץ יחסית בחיפוש בגוגל. אם תחפשו מקום ללימוד אנגלית, תמצאו כמה אפשרויות. אם תחפשו מקום ללימוד צרפתית, פולנית או איטלקית תגיעו למכוני השפה של השגרירויות. אם תחפשו מקום ללימוד ערבית תמצאו בעיקר שיעורים פרטיים לתלמידי תיכון ומקום שמלמד ערבית מדוברת בת"א. אני מחפשת ערבית כתובה ומדוברת, ואני לא מוצאת מקום שנראה לי מתאים.

למה זה ככה? האם בגלל שכשמדברים על ללמוד ערבית מבחינים בין ערבית ספרותית וערבית מדוברת? למה ההבחנה הזאת לא קיימת כשרוצים ללמוד אנגלית? האם זה כי ברור שמי שלומד רוצה לדבר "אנגלית של BBC", ומי שלומד ערבית מדוברת צריך לבחור האם הוא רוצה לדבר כמו בגליל, כמו בגדה, כמו בעזה או כמו בקהיר? ההבחנה בין מדוברת לספרותית תמיד נראתה לי הגיונית, ועכשיו היא מבלבלת אותי.

ואולי דוברי עברית לא מרגישים שהם צריכים ללמוד, ולכן אין ביקוש לקורסים כאלה –  הרי מי שחי פה ומדבר ערבית גם מסתדר בעברית פחות או יותר. ראיתי את זה אצל עולים מארה"ב: אנשים שהגיעו לפני כמה שנים ועדיין לא מסתדרים בעברית כי ברגע שהם טיפה מתקשים, האדם שעימו הם מדברים עובר לאנגלית. הם פשוט לא צריכים ללמוד.

פורסם בקטגוריה אקדמיה, שונות | עם התגים , | 2 תגובות

כל ההתחלות קשות

רשומה זו נכתבה בעקבות פנייה של צוות הכצעקתה לפרוייקט בשם "כל ההתחלות קשות".

כשעבדתי לראשונה בחנות, גיליתי שיש אנשים שבאים לחנות באופן קבוע, חלקם רק כדי לדבר עם מישהו. למה הם עושים את זה? אולי כי הם בודדים, אולי כי הם יודעים שמישהו מחייך יקשיב להם, אולי כי החנות היא מקום ממוזג ונעים. מוכרים ומוכרות סבלניים נקלעים לפעמים לבעייה בגלל הסיפור הזה, בעיקר כשאין קונים אחרים בחנות. אני הקשבתי כמה וכמה פעמים למונולוגים ארוכים כאורך הגלות של אנשים שכנראה הייתי האדם היחיד שהקשיב להם באותו יום.

אני לא יודעת אם מצבים כאלה קורים בכל חנות. מן הסתם, הדבר תלוי באופי החנות, באופי של מי שמוכר/ת, של מי שקונה, של מי שמנהל/ת. אבל אני מניחה שהמצב שבו מוכר הוא קהל שבוי של קונה בעל פוטנציאל הטרדה מכל סוג שהוא מוכר כמעט לכל מי שעבד או עובד בחנות.

מדי פעם הגיע לחנות מוכר באחת מהחנויות האחרות באותו קניון, שהיה מעוניין באחת מהעובדות. הנוכחות שלו היתה נעימה ולא מטרידה (למיטב זכרוני), וכשהיא סירבה, הוא הפסיק לבוא. הסיפור הזה העלה שאלה בקרב העובדים: האם יותר לגיטימי שאחד העובדים בחנות יתחיל עם מישהו שמגיע לחנות, או שמישהו שמגיע לחנות יתחיל עם אחד העובדים? אמרה אחת העובדות בפסקנות: עדיף שאנחנו נתחיל עם מישהו שמגיע לחנות, כי הוא יכול ללכת אם הוא לא מעוניין, ולכל היותר הוא יקנה במקום אחר. אנחנו לא יכולים ויכולות לעזוב את מקום העבודה שלנו באמצע משמרת, ולכן פחות הוגן להתחיל איתנו. אני חושבת שהיא צודקת. המצב הזה פתיר, כמובן: אפשר להיכנס לחנות, להשאיר פתק עם כתובת מייל (טוב, נו, מספר טלפון נייד) וללכת.

העיקרון החשוב כאן הוא נתיב סירוב, ברור ולא מביך.

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים | תגובה אחת

עברית/אנגלית/לטינית/ערבית/סינית שפה קשה

אחד המרצים שלי לשעבר כתב מאמרים וספרים בארבע שפות, וחקר בעוד שתי שפות נוספות. זו תופעה נפוצה כנראה בין חוקרי ההיסטוריה של תקופות טרום-רנסאנס.

אני מכירה מישהו שטוען שהוא דובר שלוש שפות. עצוב לומר, אבל עברית היא לא אחת מהן: אוצר המילים שלו מצומצם, קשה לו להתנסח בכתב ובעל-פה, יש לו שגיאות תחביריות רבות. גם הבנת הנקרא שלו באנגלית לא מרשימה. עם זאת, כשהוא יכתוב קורות חיים הוא יציין שרמת העברית שלו היא רמה של שפת אם, ושהוא שולט באנגלית באופן מלא.

בתואר הראשון נדרשתי להוציא פטור בשפה זרה שנייה, בנוסף לאנגלית. למדתי שנתיים, השקעתי יחסית – פחות בדקדוק, יותר בהבנת הנקרא – וקיבלתי את הפטור המיוחל. כשקיבלתי את הפטור לא ידעתי את השפה. גם עכשיו, אחרי שנתיים וחצי נוספות של לימוד לא רצוף, אני מרגישה שאני פשוט לא יודעת את השפה: עוד לא הצלחתי לסיים אפילו ספר אחד, וכשמדברים איתי אני לא מצליחה להבחין מתי נגמרת מילה אחת והשנייה מתחילה.

מתי יודעים שפה? אחרי כמה שנות לימוד? הרגשתי שאני יודעת אנגלית אחרי עשר שנות לימוד, קריאה והשקעה. אם לקח לי עשר שנים – בגיל ילדות ונעורים –  ללמוד שפה, כמה שנים ייקח לי ללמוד עכשיו? נגיד שאנשים מוכשרים ממני לומדים שפה על בורייה בחמש שנים, איך יכול להיות שיש אנשים שמצהירים שהם יודעים חמש, או שש, או שבע שפות? כמה באמת הם יודעים מכל שפה?

פורסם בקטגוריה שונות | עם התגים , | 6 תגובות